טוק טוק, טוק טוק. אני דופקת על דלתות שערי הממלכה. היא לא כזו
קסומה, אני מניחה. אין כאן אפילו גמדים קטנים וגחליליות כמו
שהבטיחו לי. מעניין היה להגיע עד כאן, איזה מין מקום מוזר,
ובחיים האלו יצא לי רק לפחד ולחפש דרכים למצוא את עצמי. "את
בטח מחפשת את הדרך חזרה", שמעתי קול מהדהד לי מבין השיחים
הכתומים. למעשה, כל הצבעים בדרך לממלכה היו הזויים. צבעי מרקר
וצבעים שבחיים לא ראיתי קישטו את השמיים, הארץ והחיות, או יותר
נכון לומר, היצורים המוזרים, שנתקלתי בהם בדרך. "למעשה לא,
הנני מחפשת דרך להגיע לממלכה הקסומה", השבתי לאותו קול מהדהד.
"הו הו, הנך כבר בשעריה, אל נא תדפקי על השער, הוא רגיש, ובאשר
לחבריי, הם מפחדים". ובאותו רגע, יצור קטן ומוזר התגלה אלי
מבין השיחים. הוא היה מכווץ וקטן, עם עיניים גדולות ואף כפתורי
וקטן. אם לא היו לו כל כך הרבה שערות, הוא היה יכול להיות ממש
חמוד, כמו הכלבים שמתרוצצים אצלי בשכונה. הוא היה נראה לחוץ
וממהר, ונדמה שבא להזהיר אותי שמא אדפוק שוב על השער ואפחיד את
חבריו. אך מי הם חבריו?
"לא תדפקי שוב, נכון?" שאל אותי במבט מתחנן. ריחמתי עליו. לבי
יצא אליו מבלי לדעת את המניע בגללו אינו רוצה שאדפוק על השער.
החלטתי לוותר והבטחתי לו שלא אדפוק יותר, אך סקרנותי הרגה אותי
והייתי חייבת לשאול אותו. "מדוע הנך מתעקש שאפסיק לדפוק על
דלתות השער, אדון יקר?" קראתי לו אדון רק מפני שלא ידעתי כיצד
לקרוא לו. היצור החביב עיקם את פרצופו וענה לי: "אינך יודעת
שהסקרנות הרגה את החתול?" נעלבתי במעט ושתקתי. היצור החביב
הביט בי וראה את האכזבה שאפפה את פניי, והתרכך במעט. "נו טוב,
אספר לך את ידיעותיי. אך מפיך זה הולך ישר לקבר! מוכרחה את
להישבע לי!" סינן לעברי במהירות. נשבעתי לו כי לא אספר את
הסוד, והוא התחיל בדבריו.
"לפני המון שנים, גרנו פה כולנו בשלווה, וכשאני אומר כולנו,
הנני מתכוון לחבריי ולעצמי. אנחנו מוגדרים כיצורי הטבע, קטנים,
מהירים ונאמנים. אנחנו עובדים בעבודות אדמה ובעיקר שותלים
זרעוני קסם שמהר מאוד הופכים לעצים מלבלבים ונהדרים, המאכילים
ומעשירים את שאר יצורי הממלכה, יותר נכון, יצורי הממלכה לשעבר.
מאז שהוא בא, הממלכה כבר לא שלנו. לא עוד".
"עד שמי בא?" שאלתי. היצור היה לחוץ, והיסס לרגע האם להמשיך את
הסיפור ולגלות לי. נעצתי בו מבט נואש, ואמרתי לו שזה בלתי
אפשרי להפסיק את הסיפור עכשיו, והוא נכנע. "הטרול, הטרול
הגדול", הוא השיב לי בלחש מוחלט, כאילו מפחד שמישהו ישמע אותו.
"הוא הגיע לכאן בעונה החמה, כנראה ניצל מיריעת אש של דרקון.
הוא ניצל את מעמדנו ואת מימדינו והשתלט על הממלכה שלנו, וכמובן
שאותנו מיקם מחוץ לממלכה, כדי שנהיה לו לעבדים, נחפור באדמה
ונמצא לו יהלומים. הוא רודן, ומעל הכול - מסוכן". היצור היה
מפוחד והסתכל לכל הכיוונים מחשש שאחד השומרים של הטרול יראה
אותו. הייתי מזועזעת, לא דמיינתי לעצמי שבממלכה כל כך יפה,
צבעונית וזוהרת שוכן לו טרול מפחיד המאיים על תושביה התמימים.
"ברחי מכאן, ברחי", היצור קטע את מחשבותיי, "לפני שהוא ייקח גם
אותך, וכי את ילדה יפה וצעירה, כל החיים עוד לפנייך, ברחי, פן
ילכוד אותך ברשתו". הזדעזעתי מהפצרותיו של היצור, ואם לא פחדתי
עד עכשיו, עתה הוא הרגע בו באמת שקשקתי. בחלומותיי הכי גרועים
לא הייתי מאמינה שאגיע לכאן, רק ישבתי בסלון וחשבתי שיהיה כיף
לנסות, אך לא האמנתי שזה ירחיק לכת עד כדי כך. התחלתי לרוץ
מהשער לדרך שלא נגמרת. "ייקחו לך לפחות חמישים שנה עד שתגיעי
מהדרך הזו, תקפצי מהשביל לחור השחור ותתפללי לנס", צעק לי
היצור מרחוק.
אז קפצתי, כמו שהוא אמר, גם ככה את רוב חיי העברתי בחור שחור,
מה כבר יקרה אם אקפוץ לשם שוב?