היא בוכה דמעות של כוהל
מנגבת עם בולים
מכבה את האור ומתכסה
בשמיכה של שקרים.
קמה בבוקר מתיישבת לשולחן,
ואוכלת את הלב, הוא קר ולא מוכן.
מניחה על כתפיה את העול שעל ליבה
שמה את אזניות ומאזינה להדחקה.
מגיעה לכלא ומתיישבת בכיסא הנידונים למוות.
הפסקה. לנשום.
העיניים רואות כל מה שהאזניות מנסות להדחיק,
לא פלא שהיא מנסה להרחיק
ממנה את כולם.
היא רוצה לצעוק לעולם
שנמאס לה,
ושהלב לא טעים לה,
ומתחת לשמיכה לא נעים לה
והיא לבד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.