""אני לא אוכלת ג'וקים! אני לא אוכלת ג'וקים!" צעקתי בטירוף
אובססיבי.

לפעמים זה פשוט נופל עליי. רגעי טירוף שאין לי איך לשלוט
עליהם. אני יושבת לי בבית מול המחשב או מול הטלוויזיה, או סתם
הולכת ברחוב שקועה במחשבות, ופתאום אני לא יכולה לשלוט על
המילים האלו שמדגדגות לי בגרון, מבקשות מפלט לאוויר העולם. אני
כל כך מרחמת עליהן ואני פשוט לא יכולה, פשוט לא יכולה, להמשיך
ולכלוא אותן בגרוני החשוך.
הן בורחות להן החוצה בקול צעקה רמה. הן נעצרות לפתע, מביטות
ימינה ושמאלה בחשש. הן לא באיזור מוכר, הן לא ידעו שלכאן הן
יגיעו. הן מביטות חזרה אליי, נותנות מבט שואל ותוהה. אני מסמנת
להן שהכול בסדר, שזה מה שהן רצו, שימשיכו ללכת והכול יסתדר.
נראה שהן לא ממש מאמינות לי, כי צעדיהן עדיין איטיים ומגששים.
הן לא יכולות להאמין שמה שהן רצו לפני רגע בעוצמה שכזו זה בעצם
זה, עולמנו שדוף הרוחות. קר להן והן רוצות חזרה אל החושך
שבגרוני, הן רוצות לחזור לרחם אמם האוהבת. הן רצות במהירות
בחזרה אליי את הצעדים המעטים שהצליחו לפסוע. הן מטפסות על
פניי, על שפתיי, דוחפות ידיהן הקטנות פנימה, מנסות לפתוח בדל
כוחן את שפתיי, מנסות לפתוח את הדלת לדרך חזרה. שפתיי הקמוצות
נשארות חתומות לעולמי עד.

מילים שיצאו לעולם לא יחזרו.