בפטיש ואזמל
חוצב בסלעי,
הלא הוא ליבי.
כאמן דגול
המבקש מהאבן יצירתו,
שתתגלה.

כך נובר אני
בתוכי
בליבי
בנשמתי
אחר תחושותיי.

רסיסי שיש
ניתזים לעברי,
חופרים בבשרי
דורשים דמי,

רסיסי טל
זולגים מעיני,
צורבים בעורי
מבקשים סבלי

אך בת קול דהויה
לוחשת באוזניי;
אל נא, עדיין, תאמר די.

בכאב חושים
אני ממשיך
לחפור בנשמתי

את פניני רגשותיי
שולה ממנה, ביד רועדת,
מדממת.
משחיל פנינה אחר פנינה

לעדי היצירה

שתוכנס באחרית דבר למגירתי

יחד עם שאר תכשיטי יצירותיי
הכואבים.