לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה ונטייתי הברורה למלא את שולחן
הסדר בעצמי, החלטתי כי זה יהיה המונולוג האחרון שלי. החלטתי
לסיים. מאכלי החג חביבים עלי. מאכלים כגון קניידלך, גפילטעפיש,
לטקעס, כבד קצוץ וכמובן מאכלי המצות - מצברייט, פשטידת בשר
ומצות והכי הכי, מצות סתם, בכל צורה גודל וסגנון, עם מרגרינה,
חמאה, דבש, שוקולד ושאר מריעין בישין. החביב עלי ביותר זה מצות
בלי כלום. נוהגת אני לשבת בערב אל מול הטלוויזיה ולחסל חבילות
של מצות אחת אחרי השנייה, סתם מצות, יבשות, ריקות, כמו דיקט,
אבל מצות. הגעתי לידי תובנה שעתידי כנראה כבר מאחורי. הסיכויים
שמי מבין הקוראים אותי, החולפים על פני, או סתם מכרים וחברים
לעבודה שכבר איננה, יחליט כי אני היא האישה עימה הוא רוצה
לבלות  את ימיו, קלושים הם ביותר. אף אני לא הייתי לוקחת אותי
כבת זוג. הסיכוי המרבי שלי לקשר מתמשך זה עם שליח הפיצה או אחד
ממובילי המזון האחרים המגיעים לביתי בתדירות של פעמיים ביום.
כיון שהקשר הרומנטי נראה שתם ונשלם לו בעולמי לא נותן  תקווה
לעתיד וורוד יותר, אז אולי הצד המקצועי? מעבודתי האחרונה
פוטרתי לפני כחצי שנה לאחר שלא יכולתי יותר לעבור שם בדלתות.
מיותר לציין שלא עלה בידי למצוא עבודה אחרת למעט עבודות
טלפוניות מסוגים שונים שאני יכולה לבצע מהבית. אחרי חודש שכזה
לא הצלחתי יותר לצאת מפתח הבית וכיום, ותודה שאני גרה בקומת
קרקע עם יציאה לחצר, אני יוצאת דרך המרפסת האחורית שלי, שהדלת
שם היא כמעט פי שניים מדלת רגילה.  גם לאוניברסיטה חדלתי
מלהגיע ופרשתי מהלימודים.  אז אולי משפחתי תיתן לי את הסיבה
לקום בבוקר? הורי מתנכרים לי וזה לזאת, הם בני למעלה משבעים
וכבר הבינו שגם את הבת השנייה שלהם הם יקברו בעודם בחיים. אחי
הקטן, שגם במימדיו הוא קטן, הוא היחיד ששומר איתי על קשר
טלפוני אחת למספר ימים. גם בצד החברתי המצב פקקט, חוסר הנעימות
והנוחות שאני משרה סביבי רק הלכו והתגברו, והחברים המעטים שהיו
לי נמוגו במהלך השנה האחרונה וככל שגדלתי כך נעשו הם משמעותיים
פחות ופחות. כן, החיים נעימים או לא, זה איננו מין העניין
יותר. גמרתי אומר לסיים את הפארסה הזאת שנקראת "חיי" ולפרוש
מהעולם בעוד כוחי במותני. אני מתעתדת לפטם את עצמי לאורך החג
בכמויות שכאלו  עד שליבי לא יוכל עוד לשאת במשקל ויחדל. אין זה
מונולוג דיכאוני, אין כאן איזו תובנה גדולה, לא מבקשת אני את
רגשי השתתפותכם בצערי ולא את קריאות "החיים המבוזבזים", או -
"היא הייתה יכולה לעשות משהו עם עצמה". אני לא מרחמת על עצמי,
אני לא חשה חובה לחיות את חיי עד תומם, או למצות אותם... מתוך
ראייה בהירה וברורה אני אפרד מעליכם כעת, עדת קוראי המועטים אך
הנאמנים, ולכשאפח את רוחי אני מבקשת את סליחת כוחות ההצלה
ומכבי האש שיגיעו לפנות את נבלתי המרקיבה. דרך המרפסת. זה
הסיכוי היחיד שלכם.


שמנה.