'מה שחשוב זה לא להפסיק לשאול' (אלברט איינשטיין)

אתה שם?
אתה מקשיב לי?
תפילה קטנה, עבורך, עבור נשמתי התועה.
איבדתי את דרכי, הו אלוהים שלי. איבדתי את דרכי ואני כבר לא
רואה רואה את האור. איבדתי את דרכי, ואני מפחד. אני מפחד
להמשיך בדרך החדשה הזו, בדרך הלא ידועה הזו, בדרך בה עוד לא
הלכו מעולם. אני מפחד להיות לבד. אני לא רוצה להרגיש כך. אני
לא רוצה להיות לבד. אנא, שלח לי אור. שלח לי קרן שמש אחת,
שתאיר את דרכי במעט, שתתן לי כיוון כלשהו. האם עלי להמשיך ישר?
האם עלי לפנות כאן? אינני רואה מרחק מטר מול עיניי. ידי פשוטות
לפנים ואני מנסה לגשש באפלה. אנא עזור לי, אלוהים שלי. אנא תן
בי את האומץ להמשיך ולחקור. תן בי חיים חדשים, תן בי רצון חדש.
תן בי סיבה, תן בי את אותות הזוהר שלך. אל תשכח את עבדך,
אלוהים. כולנו נבראנו בצלמך. האם אתה רואה אותי ונזכר בעצמך?
האם כשאראה אותך אזהה אותך, או שמא אחשוב כי אתה אדם מן
המניין? האם כבר פגשתיך בעבר, ולא השכלתי לומר לך מילים טובות,
לדרוש בשלומך, לגולל באוזנייך את נקודות הזכות להן חבים לך את
חייהם המוני אנשים?
כל כך הרבה שאלות לי אליך, אלוהים שלי. האם אוכל להתבונן
בעתידי? האם אוכל לשוב ולחיות את עברי? האם אוכל יום אחד
להתבונן בעצמי ולראות כי קיבלתי את עצמי, קיבלתי את הווייתי,
קיבלתי את צלמך?
אתה מקשיב לי?
אתה שם?
איבדתי את דרכי, ואני כה מפוחד.

'אנחנו חיים על חשבון מותם של אחרים: אנחנו בתי קברות!'
(ליאונרדו דה וינצ'י)

לקחת לי אותה.
לקחת לי אותה ואפילו לא הספקתי להיפרד ממנה כמו שצריך.
הדבק שהחזיק אותנו יחד, לאורך כל החגים היהודיים שלך, לאורך כל
ההוויה היהודית, והינה, לקחת אותה. היא לא הייתה מספיק טובה
בשבילך.
ואפילו לא הספקתי להיפרד ממנה כמו שצריך.
יושב ליד מיטתה, מחזיק בידה, היחיד מבין נכדיה שזוכרת את שמו,
והיא מפצירה בי ללכת לבית הכנסת לתפילת הבדלה. ואתה לקחת
אותה.
לא יכולתי להתבונן בה, במצב הזה. דמעות עולות בגרוני, ואני
עוצר אותן, מבקש ממנה שתשתה את המרק שלה, שהאחות הניחה מולה.
ריח מלאכותי. ריח בית חולים.
חיי סובבים סביב בתי חולים - בגיל כה צעיר ביקרתי כאן לראשונה,
ופגשתי אדם אשר אבי הציל את חייו. וגם אותו לקחת.
היא מחזיקה בידי, ממאנת לאכול מן המרק שמולה. מתעקשת לחכות לרב
שיחזור מבית הכנסת ויברך על האוכל. אני מתבונן בבנה בחוסר
הבנה, והוא אומר לי כי היא מדברת על אנשים אותם הכירה לפני
חמישים שנים. יובל. והינה אני רץ איתה בנבכי מוחה, בנבכי הזמן,
חי איתה את רגעי העבר שלה, את הזכרונות אשר הגידול במוחה משדר
לה. אני כמעט יכול להריח את ההוויה היהודית, הוויה אשר מעולם
לא הרגשתי חלק ממנה.
לקחת לי את החלק היהודי האחרון. עכשיו, אלוהים, אני חופשי.

'חייבים לגעת בשביל לדעת' (טום בראון)

אני מושיט את ידי כלפי השמיים. אני לא מצליח להגיע. כשהייתי
קטן הייתי בטוח כי אני אגדל ואצליח לגעת. והינה אני כבר גדול.
ואני עדיין לא מצליח להגיע אפילו עשירית מהדרך אל השמיים.
מדוע אתה שם, כל כך רחוק, אתה היושב במרומים? מדוע לא תרד הנה,
תנוע בין בניך ובנותיך, תראה ותיגע בסבל של כל אחד ואחת מהם?
מדוע לא נתחלף, אתה ואני, תבין את התסכול שאני מרגיש כאשר אני
מנסה להגיע עד למעלה, לגעת בך, להרגיש את חומך, אך נופל שוב
ושוב אל האדמה, לא מצליח להמריא?
איך אתה מצפה שאאמין בך, היושב במרומים, כאשר אני מבקש ממך
הוכחה, הוכחה כי אתה אכן שם, ואתה בוחר להתעלם ממני? להתעלם
ממני! אני! אני אשר מדבר עימך כעת! מדוע אינך עונה לי! אני
זקוק לך, אני זקוק לכתף תומכת, והינה אתה מתעלם ממני, מבנך,
מצלם דמותך.
עומד כאן, על שובר גלים, נותן לטיפות המים המציקות לפגוע בפני,
אני מדבר אליך. ואתה, אינך מקשיב. מעולם לא הקשבת. מעולם לא
ניסית לגעת בי. לעולם שוב לא אנסה לגעת בך, היושב במרומים,
לעולם לא אתבונן שוב אל השמים בחיפוש אחריך! הרוח, הגשם, שבירת
הגלים, הם עדיי!

'חופש אינו שאלה של גודל הכלוב, אלא של מי מחזיק במפתח' (שרה
לורנס)

הוא בוודאי מתבונן בי עכשיו וצוחק. רואה את הדמעות הנופלות
מעיני, מתגלגלות על לחיי, מחכה שאצמיד את כפות ידיי בסימן של
תפילה אליו.
לא.
אני מחזיק את ידי לצידי גופי, אגרופיי קפוצים, ואני ממשיך
ללכת, ראשי זקוף. לא אכנע שוב לרוח ללא גוף. לא אכנע שוב לקול
ללא פנים. לא אכנע לעולם. אני חופשי, אני יודע, בפעם הראשונה
בחיי, אני חופשי. אין לי צורך בשיחות עם הרוח, עם השמיים, עם
איש ללא קול.
מדוע, אם כך, אלוהים, אני מרגיש כה בודד?

'ידע הוא משהו שאפשר להשתמש בו; אמונה היא משהו שמשתמש בך'
(אידריס שה)

אני מטייל לי בין הבניינים, הקור חודר אל תוך עצמותי. אני יודע
כי אני צריך למצוא מקום חם, מקום בו אוכל להעביר כמה דקות, כדי
ששוב אוכל להרגיש את האוויר שאני נושם, ולא להרגיש את ראותי
קופאות.
מולי, כאילו צץ משום מקום, אני רואה בית כנסת קטן, אור
בחלונותיו. בחוסר חשק אני שם פעמיי לעברו. נעצר ליד הדלת, אני
קורא את השלט: "בדלת זו יבואו צדיקים". אני מגחך לעצמי, אך לא
נכנס. כמה שניות עוברות לפני שאני מרגיש כי אני יכול לדרוך
בתוך בית האלוהים.
המקום ריק: שישה ספסלים מסודרים אל מול ארון הקודש, במת החזן
נטושה, ורק אני מסתובב בין הספסלים ונושם את חומו של החדר
הקטן. אני מתיישב על אחד הספסלים, מבין כי אבלה כאן קצת יותר
מכמה דקות עד שארגיש חם מספיק כדי לצאת שוב ולהתמודד עם הקור.
אני מתיישב על הספסל השישי, המרוחק ביותר מהארון, צמוד לקיר,
מרגיש מנוכר. לאט לאט החדר מתחיל להתמלא אור, ואנשים זורמים אל
תוכו. חדר קטן, שלא היה יכול להכיל יותר משני תריסר אנשים כעת
מכיל כשישה. בעיניים פעורות אני צופה בזרם הבלתי פוסק של
האנשים, חלקם בני גילי, חלקם צעירים יותר, חלקם מבוגרים. והם
נותנים קולם בשירה אשר את המילים אני מבין אך בקושי: ברכו את
ה', כי קדוש הוא. הללו יה'.
אני קם בקפיצה מן הספסל, רק כדי לגלות כי נרדמתי לכמה רגעים.
החדר ריק. האנשים מעולם לא היו כאן. אני מתקדם לאיטי אל עבר
ארון הקודש, צעדי לא בטוחים. אני נעמד מולו. דקות עוברות כמו
שניות.
ואני נופל על ברכיי ונותן קולי בתפילה. אמן.

'התשובה מחכה אי שם, ניאו. היא מחפשת אותך, והיא תמצא אותך...
אם תרצה בה' (טריניטי)

לא דיברתי איתו כבר חודשים רבים. אינני מוצא נושא שיחה משותף
לשנינו. מזמן הבנתי כי הוא לא יוכל לעזור לי בתלאות היום יום,
וזהו דבר אותו אצטרך לעבור לבדי, ללמוד מטעויותי שלי, ללמוד
איך להתמודד עם עצמי.
בגיל 10 הוטבלתי על ידי כומר. החוויה הזו נחרטה אצלי כאחת
החוויות היותר משמעותיות בחיי. לא אשכח את קול הזמר ואת הברכות
אשר קיבלתי כאשר הצטרפתי, במודע ואולי שלא, אל קהילת הנוצרים.
אני גאה להיות חלק מהקהילה הזו. אני מרגיש גם שאלוהים איתי
בבחירותיי.
האדם מחפש לו תשובות רבות לשאלות שהוא עצמו עדיין לא יודע
לנסח. כאשר יידע לנסחן - אני סמוך ובטוח כי ימצא את הכוח להשיב
על שאלות אלו. אולי זהו האלוהים שכולנו מחפשים: התשובה לכל
השאלות הבלתי פתורות שהיו לנו מאותה תקופת ילדות רחוקה, בה
כולנו שיחקנו יחדיו בגני המשחקים, ללא הבדלי דת, או אלוהים.
אלוהים הוא לא דמות, הוא לא אדם, הוא לא צלם. הוא רעיון.
תובנה. אנשים הקוראים לעצמם אתיאיסטים אינם מבינים כי הם
מפחדים לתת לאמונה שלהם - בלא נודע, בנשגב מבינתם, במוזר להם -
שם.
אינני יכול לומר כי אמונתי היא חד משמעית, שוות נפש לכל דורש
או אפילו אמיתית, אך היא אמונתי, וכך אני רואה את חיי לנכון.
לעיתים אני מתבונן אל השמיים, שואל את עצמי אם כדאי לי לבקש
ממנו דבר מה, לנהל עימו שיחה. התשובה תמיד שלילית. אני מרכין
את ראשי, ספק מבושה, ספק מהבנה, מחייך לעצמי, ומבין כי אין אני
צריך לדבר עימו על מנת לקבל את העובדה כי אני מאמין בו.
אני מאמין בתשובה שמחכה אי שם, שמחכה לי, שתיקח אותי בידיה,
שתראה לי את הדרך אותה תמיד ידעתי בסתר ליבי, אך לא השכלתי לתת
לה שם. אני מחכה לתשובה, אותה אלמד ואיתה אחזור אל חברי, אלמד
אותה לכל דורש, אשמע שאלות ואדע לענות את התשובות הנכונות.
בסתר ליבי, אלוהים, גם אני מאמין.