במקלחת
אוף קר, מתי המים יתחממו כבר?
אוף רותח, ס'עמק, או קר או רותח, למה לא יכול להיות ברז
שמתכוון ישר למים נעימים ? אח... היא כזו מגניבה, רק חבל שהיא
לא נראית יותר טוב, אני לא יכול להיות עם מישהי כזו. כל הזמן
מחייכת, כל הזמן צוחקת, חריפה, אינטליגנטית, אוהבת, אבל, וזה
אבל גדול, היא לא נראית כמו שאני אוהב, אם היא רק הייתה קצת
יותר רזה... עכשיו המים נעימים...
אני לא שטחי, זה פשוט מאבק שהוא גדול ממני, זה לא איזה משהו
שאפשר לעשותו מתוך בחירה תבונית אחרי הכל, זה פשוט ככה. אני מת
עליה, אבל באמת שהיא לא עושה לי את זה, קורה! מה לעשות. שטחי?
אם זו המשמעות של להיות שטחי אז בסדר, אני בוחר להיות שטחי אם
כך.
אני בוחר להיות שטחי ואני עושה זאת מתוך מחשבה של עומק, אין
ברירה, אם רוצים להשתתף במירוץ המטורף הזה, זולת להיות שטחי או
לחלופין לפרוש לגמרי מהחברה. מה זאת אומרת מתוך עומק? ומה זאת
אומרת מתוך בחירה מודעת? האדם מראשית המחשבה מגדיר את עצמו
כלעומת הבהמה. יש לכך שני נדבכים, ראשית הבנת הדמיון בין האדם
ובהמה ושנית התובנה שיש הבדל בין האדם לבהמה, תובנה שהיא
אינטואיטיבית במהותה כי מעולם לא נכנסנו לתוך נפשה של בהמה.
ההבדל היחידי בין האדם לבהמה היא עצם ההבחנה עצמה, כי הבהמה
אינה ערה לשום הבדל, מלבד ההבדל הזני אולי, ואם היא ערה להבדל
כלשהו הרי שהיא לא ממש מראה את זה.
עצם האספירציה להעצים את ההבדל, לשמרו ולהדגישו לוקחים את האדם
לעשות מעשים מטורפים הנקראים בפינו תרבות. התרבות והתבונה הם
המבדילים בינינו לבין הבהמה לשיטתנו. אני טוען, זו השאיפה
להיות שונה שיוצרת את התרבות. מה זה אותו יצר מיני חזק הזורם
בעורקינו? תקופות מסוימות נקרא לו אהבה. הבושה שלנו ביצרים
בעצם מביאה אותנו ליצירת הסברים שונים ומשונים ויצירת הווי שלם
סביב כל אחד מהיצרים הללו. קולינריה סביב האוכל, רומנטיקה סביב
המין, אומנות המלחמה - האם יכול להיות משהו יותר אבסורדי מזה -
סביב תאוות הכוח. (שאפתנות, עוד הסבר לכוח ועוד ועוד) מדובר
בפיקציות אשר נועדו לתת משמעות אנושית לעניינים בהמתיים.
האם עלינו להשליך הכל ? לא, אבל בואו לא נשלה את עצמנו גם כן.
כשם שהלביאה, על אף היותה הגורם הדומיננטי בממלכת החיות וחזקה
מבן זוגה האריה, בוחרת באריה החזק בלהקה, בין אם מסיבות
גנטיות, סיכויים להרבעה או עניינים של הגנה עד שהיא תלד, זו
העובדה, לכן לא נתפלא כאשר בחורה תשאף לגבר בדמותו של דודי עם
ממונו של ארקדי. עד כדי כך פשוט. בואו לא נתפלא כאשר גבר
מעוניין במי שהיא נראית כמושא הערצה תרבותית, לא סתם מישהי
מושכת, לא רק מישהי אינטילגנטית, אלא מישהי שהיא קודם כל
מדהימה, אחרי זה נדרג לשאר הדברים. זו שטחיות מודעת. וזה
הפרדוקס. יצרנו תרבות מתוך חיפוש אחר עומק כאשר ברחנו מעולם
החיות אולם יצרנו פיקציה ועוד פיקציה עד כדי כך שחזרנו להיות
עולם של חיות, פשוט תחת המשגות אחרות. יצרנו סלבים ויצרנו
דמויות בספרות, פאם פאטל, דון ז'ואן, יצרנו את כל אותם מושגים
שאנחנו רוצים שבני הזוג שלנו יהיו, עד כדי הפשטה די שטחית לכדי
כך שיראו טוב, שיהיה להם כסף וכו'... המים נהיו קרים, הגיע
הזמן לצאת.
הליכה
מרתף אפל, מלא סוגים שונים של אנשים, שחיתות מוסרית, מיניות
מופרזת, אני לא יודע מה יותר הפחיד אותי, לראות את האנשים האלה
מתנהגים כפי שהם מתנהגים, או להבין שאני חלק מהסיפור הזה. לא
ברור לי מה היה הגורם האמתי לבחילה הזו. האם ההבנה שאנחנו
כולנו משתייכים לאותו מין? המין האנושי.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש המתח הזה, הניגוד הזה בין האדם
כיצור תבוני, היוצר מוסר, אומנות, מדע וכו' לבין אותם צדדים
אפלים חייתיים שיוצאים החוצה. ומה שמדהים זה שהאדם תרבת את
חוסר התרבות. הצד המגעיל שבו, גם הוא תפס צורה של פולחן, גם
הוא קיבל איזשהו צד של תרבות. האם זו הייתה התובנה שאני גם
יכול להתנהג ככה, שגם אני חיה בסופו של דבר, גם אני רוצה לזיין
וכמה שיותר ולהתבהם וליפול עבד לחושים שלי? או שמא זה היה
הרושם מההמון הדוחה, המסומם, השיכור, הנמרח, שמתפזר לכל עבר
כאילו הוא היה פצצת מצרר, אנשים מפזרים את האנרגיות שלהם לכל
עבר מבלי לדעת למה. לשם מה, לאן הם חותרים? ואני בפנים, חלק
מהזמן כצופה, חלק מהזמן כמי שלוקח חלק בפולחן הזה, אבל בכל
מקרה אני לא תמיד מתבונן מהצד, גם כשאני מנסה ליפול אל תוך
איזה תפקיד בהצגה הזו.
האם יכול להיות בעצם שמוסריות שלי היא כל כך תלוית מצב, שאולי
אני מסוגל לרצוח אדם אם זו רק תהיה הסיטואציה המתאימה? הנטייה
שלנו להתמכר וליפול, לצלול אל עבר התהומות, להתאהב, לשנוא, כל
אותם רגשות, האם הם בעצם מושגים שהבאנו לעולם הזה על מנת לתת
תוקף לכל מיני תהליכים כימיים שמתרחשים אצלנו? או שמא מדובר
בעניין אמתי, מטאפיסי, בעל משמעות ומהות משלו? האם המהות נגזרת
בעצם מאיתנו?, מה שנייחס לו משמעות יהיה בעל משמעות, פשוט? או
שמא המשמעות של הדברים היא אובייקטיבית, נסתרת, מעבר לכאן
ועכשיו שלנו? האם קיימת הפרדה באמת בין שני צדי האדם, או שמא
במתח הזה טמונה איזה אמת בלתי מושגת? האם זה המקום אותו אני
צריך לחקור בשביל לגלות איזה ארץ אבודה שכף רגלו של אף סקרן
עוד לא דרכה?
ואולי הכל שוב נובע מהצורך של האדם לביטחון, אותו אדם שניצב
עירום מול המוות, אותו אדם שניצב גלמוד מול הטבע, האדם בתהליך
של ביות, מביית את כל אשר סביבו מנסה לתת פשר מתמטי לכל
האירועים, אך לדבר אחד הוא לא יכול באמת וכנראה שהוא לא יוכל
לעולם. איננו יכולים למוות, וגם אם נוכל לדחותו באלף שנה אין
אנו יכולים למה שבא אחרי המוות, בעצם, זה לא המוות שנורא כמו
מה שיבוא אחריו. מה יבוא אחריו?
אז איפה נחפש את הביטחון? איפה העוגן? אולי לא צריך עוגן? אולי
המתכון הוא לרחף, ליהנות מהחוסר וודאות? הבעיה: אין אדם המסוגל
להתמודד עם מה שהוא לא מצליח להמשיג וכל שאדם יכול להמשיג הוא
באמצעות העולם שקיים אצלו זה מכבר, אין יכולת לתפוס את הבלתי
נתפס, קיים כשל קוגנטיבי ברור. אך האדם לא מוותר, הוא עדיין
מנסה להבין, רוצה לדעת. לכן האדם תמיד מנסה לתפוס את היש שאחרי
המוות, היות והמושג של אין הוא בלתי נתפס בשבילו, וכי איך יכול
היש להבין את האין, אין מקום לאין ביש. מדובר במישור / ממד אחר
לחלוטין, שתפיסת הזמן בו תהיה שונה, כמו גם תפיסת החלל, אי
אפשר לנסות לשפוט זאת לפי משקפי הידיעה וההכרה שלנו כבני אנוש.
אולי מהפן הזה, גם צודק לוינס כאשר הוא טוען שיש להתרכז בשאלות
אתיות, באתיקה הראשונית כדברו, שהנושא המטאפיסי הוא אינו זה
שצריך להאיר לנו את הדרך שלנו. אין משמעות לתפיסה מטאפיסית,
כאשר היא מוגבלת מלכתחילה, לא ניתן לתפוס את המטאפיסי ללא
הפיסי, היות והאדם הנו מושפע וחי את הפיסי. אידיאת האינסוף
(דקארט) אינה מקור להתבשם בו, הטיעון של תפיסת האדם את האינסוף
אינו צריך להוליכנו שולל, כי הרי האדם מנציח עצמו באמצעות
האינסוף. בתפיסה כי קיים האל, בעצם מאדיר האדם את עצמו, בכך
שהאידיאה האנושית קיימת מאז ומעולם, בלתי ניתן לו לאדם לתפוש
את היקום כולו משולל בני אנוש, לכן לתפיסתו היה פה אל מאז
ומעולם והאדם בצלמו נברא וכשם שהוא יהיה קיים לעולם ועד, כך
יהיה קיים גם האדם. לכן ממציא האדם את האל, מהפחד מהאינסוף,
מהפחד מהריקנות וכתשובה לכל השאלות אשר אין לנו תשובה עליהן.
החיפוש אחר משמעות נראה לי מגוחך לעתים עד אבסורד, מדוע שתהיה
משמעות? מה רע באקראיות? אך מצד שני, באם אציג את הכפירה
במשמעות כדבר המשמעותי היחידי מתבשל פה כשל לוגי שאני לא אוכל
לצאת ממנו. אבל לבוא ולומר שהביטחון שלנו צריך להיות בהעדר
המשמעות במובן המטאפיסי של המילה, שהביטחון שלנו צריך להיות
דווקא בזמניות שלנו, כלומר בידיעה שאנחנו זמניים, כאן מדובר
בנושא אחר לגמרי, מביא אותנו ראשית לנסות להגדיר, מהי זמניות?
האם הכל זורם? או האם ישנו איזה עוגן בחלל? ? איזה נקודה
פרספקטיבית שנשארת קבועה ואתה נשארת המהות קבועה? האם הזמניות
שלנו היא במובן שכל שנייה אנחנו הופכים להיות אדם שונה? לא זו
הזמניות שאני מכוון אליה, הזמניות שלי היא זמניות במובן הבסיסי
והפשוט של המילה, שנמות בסוף. אחרי הכול, המוות הנו הדבר היחיד
שאנחנו יודעים בוודאות לגבי החיים. סוף החיים מגדירים אותם.
סוף החיים הם אשר נותנים להם מהות. קצת אירוני.
למה הם סוף החיים מגדירים את החיים עצמם? כי זה מה שדוחף אותנו
לעשות את אשר אנו עושים, זו ההתעסקות שלנו, אלו התהיות שלנו,
מה יש שם מעבר להרי החושך? נאכל היום כי מחר מי יודע מה יהיה,
מוטיב מאוד דומיננטי בפילוסופיות החיים של רבים מהאנשים הוא
להקדים את המוות לפני שהוא תופס אותנו. אנחנו אפילו נזהרים
מחשש לאבד את חיינו. ז"א, על מנת לנקוט או שלא לנקוט בפעולה
אנו לוקחים בחשבון את ההיתכנות של סוף החיים. זה תמיד שם,
ברקע, מהדהד, בקיום שלנו, במהות שלנו.
החיים הם הדבר היחידים שאנחנו באמת מכירים, יש להפוך אותם
לעוגן שלנו, מה זה אומר?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.