"ותן לי גם רגע אושר אחד..." ביקשתי מהמוכר בעל העיניים
הטרוטות. לרגע עיניו ניעורו, כאילו לא הבין מה לאדם שזה עתה
ביקש ממנו חטיף בוטנים וקופסת סיגריות ולאושר. המוכר הציץ לפתח
החנות, בחן במהירות את אורות הגלאי העמומים ואת השומר חמור
הסבר שלצדו והישיר שוב מבטו אליי. השתיקה, שנמשכה שבריר שנייה,
נקטעה כאשר הוא הקשה, "פחית או שקית"?
הפרש המחירים היה די נכבד ביניהם, לטובת הפחית. לדעתי, טיב
האריזה לא שינה יותר מדי. בכל מקרה היה מדובר כאן על אותו פרק
זמן זעום קבוע (עד הפרש של 5 אחוזים, אין החברה אחראית לכל
התפוגגות אושר טרום הזמן הקצוב, כפי שנכתב תמיד בצד הרכיבים
והאזהרות הקבועות). ייתכן שהמחיר הגבוה יותר של אריזת הפחית
נבע מכל אותם ציורים פסיכודליים מקושקשים שהתנוססו עליה, לצד
השם הקבוע שהתנוסס באותיות כחולות מבהיקות - "רגע של אושר".
התבליט העיקרי שהתנוסס על גבי השקית, מלבד השם, היה אזהרה בצבע
אדום ארגמן זוהר. האותיות הגותיות של אותה אזהרה לא ממש עזרו
לעיצוב שלה להראות מושך יותר. אם כבר להפך. לי, זה ממש לא
שינה.
אז קניתי שקית אושר בצורת ריח. רציתי להריח את הריח הזה שלה
שוב, לתת לכל קולטן בחוש הריח שלי את אותו ניחוח שרדף וממשיך
לצוד אותי בלילות. תמיד תהיתי מה יקרה אם אנסה לקנות את גרסת
הטעם. אחרי הכל, מעולם לא נישקתי אותה, ואין לי כל מושג מה טעם
עורה. כנראה שפחדתי בעיקר מאושר מזויף שאקנה, במקום אושר אמתי,
חמים כזה, שעטף וליטף אותי בכל פעם שקרעתי את שקית הריח הקטנה
הזו ונתתי לבושם הזה שלה, לעור ספוג הניחוחות שלה לחדור פנימה
אל תוך חושיי.

הרופאים הזהירו מפני ההתמכרות המסוכנת לאושר הזה, אבל לי לא
היה אכפת. הריח של אירנה היה שווה בשבילי כל שקל, והדקה וחצי
האלו הספיקו לי לשבועות שלמים. שבועות שבהם כמעט הצלחתי לשחזר
במדויק את הריח הזה שערסל אותי לתוכו. נכון, יום אחר יום הוא
הוא התנדף בטיפות קטנות מזיכרוני, מתחלף בכאב הולך וגובר, אך
בכל מקרה לא בזבזתי את מרבית הכסף שעוד נותר לי לדברים אחרים.
חסכתי לשקיות האושר האלו, שמילאו את הימים הארוכים שבחיי בדקה
(וחצי) של נחמה, של רצון לחיות, של שינוי מהחיים החדגוניים
האפרוריים ששלטו בחיי מזה זמן כה רב.

ייתכן שלא תבינו זאת.
בקהילה שלנו קבעו עוד לפני זמן רב - זרים, לא מבינים.
זרים - ככה קראנו, קהילת הזמן הקצוב, לאותם אלו המצליחים לנהל
את חייהם מבלי להזדקק לאותם חבלי הצלה המגולמים בפחית אטומה או
שקית צלופן מרשרשת. כל אותם אלו אשר משתעשעים במוצר לו נזקקנו
יותר מחמצן או כלל לא נזקקים לו.  כל אותם אלו החווים אושר על
בסיס יומיומי, לפי מנות של שעות. דקות. אפילו שניות. הנסתרים,
אותם אלו שכיתתו רגליים בין פיסות אושר שבורות, הצליחו לקבל
לעתים קמצוץ מאותה חוויה של אותם זרים. אבל הקמצוץ הזה לעתים
עשה את כל ההבדל רצון לקום ולהמשיך לחיות, לבין לחדול להיות.
הקמצוץ הזה תודלק ברגעי אושר חולפים. בשקית אחת שכזו אחזתי
כעת.

למעשה, היו תקנות מחמירות נגד שקיות אושר לצרכנים כבדים, למרות
רוחה של אותה תעשייה אדירה ששיווקה אותן. כולם ידעו שהשימוש
בהן יכול במהרה להוביל להתמכרות חזקה וברחבי כל המדינה הוצבו
גלאי דיכאון תמירים לצד החנויות המורשות למכירת אותם רגעי
אושר. הם נועדו לגלות את אותם אלו שישוועו לפיסות האושר הקנוי
הזה, ולא יתחשבו בכל דבר בדרכם. היו מעצרים, היו אשפוזים. היו
הרבה מעשים שניתן היה לכנותם במקום אחר כמעשי בריונות כלפי הלא
מאושרים באמת, אלו אשר באמת שוועו לאותם זקיקי אושר קנוי.
הזרים ניסו לדכא אותנו, אלו אשר רצו בכל מאודם להיות כמותם ולו
רק לזמן קצוב מראש.
כמו בעיות כה רבות אחרות בחיים, גם הפתרון לזו היה פשוט להפליא
- כל שהיה נדרש ממך הוא להתרכז חזק באירוע אחד משמח מאד בחייך,
אחד אשר בהכרח העלה בך את אותה תחושה חמימה, מערפלת חושים,
אירוע טהור בו לא הרגשת ושמעת דבר מלבד קצב לבך פועם בקולניות
השולח נחשולי רטט במורד גבך. אם הצלחת לחשוב על אירוע כזה,
ובאמת להתרכז בו, היית עובר על פני הגלאים האלו ללא כל בעיה.
היה זה פתרון אירוני במיוחד לכאלו שנזקקו ביותר לאותן שקיות
אושר ולא הצליחו לחשוב על אירוע משמח אחד בחייהם אותו זכרו.
כמובן שאם לא היית מצליח, טוב... ובכן, היו שומרים מאובזרים
בצידם של אותם גלאים. הם לא סתם ניצבו שם.

כאשר יצאתי מהחנות ידיי רעדו, למרות היכרותי רבת השנים בנוהל
זה. קיוויתי שהשומר לא ישים לב לכך ולא ישאל שאלות שלא צריכות
להישאל. אחרי הכל, תפקידו שלו ושל הגלאי היה למנוע כניסה לאלו
המעורערים בתפיסת מצבם הנפשי, אך לא למנוע מהם יציאה. בכל זאת,
היו מדי פעם שומרים שמתוך שעמום ותחושת אחריות מזויפת לחברה
ולזרים כמותם, ניסו לחסום את דרכי. אחד מהם ניסה בעבר לעכב
אותי בכדי לברר מדוע פניי כה חיוורות, ומדוע עורי סומר בעודי
מחזיק ברגע אושר שכזה. היה זה בשימוש השני או השלישי שלי באותה
שקית ארורה ממכרת, בתקופה בה לא הצלחתי להתאפק ופתחתיה עוד
בחנות עצמה כדי לשאוף עמוקות מאותה מתקתקות חריפה שהכתה
בחושיי. הגלאים היו מכוונים באופן חד כיווני כלפי הנכנסים, אך
לעתים האף האנושי הוא הגלאי הטוב ביותר. לא שאני חושב שהיה קשה
לראות דרכי באותם זמנים, בטרם השכלתי להקפיא את פני ולהצפין את
אותה הרגשה שעלתה בי, כל אימת שהרחתי את אירנה משקית קטנה
שבידי. את הבעת הזעזוע העמוק שהכתה בי כל אימת שהרחתי אותה,
ניתן היה בקלות לקרוא. אין לי כל ספק בכך. כל אשר העליתי באוב
מאותה שקית, אותו בישום, ארומה מתקתקה כה אופיינית לה, שרטט
ביד אומן שאיפות ומחשבות רבות על עתיד מזהיר שהבטחתי לעצמי
בעבר הרחוק. היה זה כאילו הוא נפרש אל מול עיניי ומסתחרר
כמערבולת בתוך ים אפשרויות אליהן יכולתי לשלוח יד ארוכה. יד
אשר אצבעותיה לא אחזו בדבר בסיומה של אותה חוויה.

כמובן שאירנה לא ידעה על כך דבר, או לפחות העמידה פנים בנוגע
לכך. ניסיתי פעמים רבות לנתק אתה כל קשר ומגע. פעם אחר פעם
הגורל טמן לי הפתעה נוספת, בין היה זה בלימודי המשך התואר בהם
גיליתי אותה לפתע בפקולטה סמוכה, במעבר לדירה חדשה בה גיליתי
אותה שוכנת לידי, במכר משותף שצץ לו לפתע וקישר שוב בין שנינו.
בסופו של דבר נכנעתי, מוכה ומובס בקרב אותו הצלחתי להרגיש אך
לא לראות, ומניתוק חד צדדי מוחלט פניתי להתמכרות רגעי אושר.

כן, הייתי מכור. כולנו מכורים ברמה כזו או אחרת, אך אני הייתי
מכור לרגעים הולכים ונעלמים. ישנם כאלו האומרים שהצעד הראשון
בקשר לטיפול במכורים, הוא שהם יכירו בכך. כלל לא נכון. הצעד
הראשון בקשר לטיפול במכורים, יהיה לשכנע אותם לוותר על אותה
התמכרות.  אני... אני לא רציתי לוותר על כך. זרים לא מבינים
ואיני מצפה שיבינו, אבל ההתמכרות הזו היא מבחירה חופשית. כן,
אולי הייתי יכול להשתחרר מכבלי הרגעים האלו, שהצמידו אותי פעם
אחר פעם למציאות כוזבת רגעית. אבל לא רציתי, לעזאזל. כך אני
רוצה לחיות את חיי. כן, הייתי מודע לחלוטין להתמכרות הזו שלי.
היא זו שנשאה אותי הלאה בחיים נטולי זמן ומשחקי אור וצבע ולכן
דבקתי בה. המשכתי בה עוד ועוד עד שלא יכולתי לנחש את חיי
בלעדיה. התמדתי עד אשר כאב ריחה המשכר של אירנה היה כאוויר
טהור הנמזג לתוכי, מוכן לנשימה.

הגעתי חזרה לאותו חדרון קטן ששכרתי, בלב שומקום אי שם לצד
כלום. מבטי רפרף על פני מקטעי רהיטים וחפצים אותם הגדרתי כפחות
חשובים ממאומה. כל היקר לי עלי אדמות הסתכם במה שאחזתי ביד
ימנית רועדת. על שולחן בפינה הכנתי את כל שאזדקק לו בימים
הבאים, שכן אושר רגעי מעלה אחריו באוב, כתגובת שרשרת, את כל
אשר רצית שיישכח. ידעתי שצפויים ימים קשים לפניי. ימים שיגיעו
דקות ספורות בתום השפעת האדים המשכרים. עד השקית הבאה.
כן, הכרתי במחיר תוצאה זו. התוודעתי לכאב שמוססתי לתוך קרביי
פעם אחר פעם, מפעפע בי בלילות מתמשכים ושולח לתוך תוכי זרועות
ארסיות משתקות ריאה, עד כי בקושי הצלחתי לנשום מהעולם האמתי,
עד שבקושי הצלחתי לטעום מריחות הטבע האמתיים, במקום ארומה
מתוקה מתעתעת זמנית. אבל גם ידעתי כי אין טוב בלי רע, אין מתנה
ללא הקרבה ו, כן, אין אושר, זעום ככל שיהיה, ללא תשלום. לעתים
מראש.


הייתי מכור.
עודני מכור.
אהיה מכור.

זר לא יבין זאת, אז הניחו לי לנפשי.