בערב סוף העולם נשארנו רק אני וראש העיר. כולם עזבו ונסעו
לאילת להשתכר ולהשתגל בפעם האחרונה.
בעיירה הזאת גרו כמה אלפי אנשים. רובם עולים חדשים (או ישנים
שקוראים לעצמם חדשים). חצי מהם מדברים רוסית. תמיד, אפילו כשהם
רוצים לדעת על איזה אוטובוס הם עלו, הם באים ומתיישבים לידי,
אפילו שהם יודעים שאני לא מבין מילה רוסית, ושואלים אותי
ברוסית, ואז כשאני לא מבין - מציירים לי על המשענת עם האצבע את
המספר. הם עלו מברית המועצות לפני 15 שנה בערך, ומאז רק
מצטערים שלא נשארו שם. ומתלוננים ששם הייתה תרבות והיו אנשים.
השאר היו אתיופים שעלו ברגל מאיזה חור עם מלא פרות באפריקה. הם
היו או זקנים או ילדים. הייתה להם שפה מוזרה כזאת והנשים שלהם
לבשו וילונות. וכשהגיע סוף העולם, או לפחות ערב סוף העולם, הם
כולם נסעו באוטובוסים המאורגנים הדוברי רוסית אתיופית שלהם
לאילת. ורק אני וראש העיר נשארנו כמו שני צברים. הסתובבנו ביחד
בתחתונים וטי שירט וכרס בירה ברחבי העיר. בטלוויזיה נשאר רק
הערוץ הממלכתי, זה של הממשלה.כל שאר הערוצים סגרו. שידרו כל
מיני תמונות כאלה של נוף וציפורים מצייצות ונחלים והים והרים
וגבעות. כמו בסרט ההוא, זה שתרגמו את השם שלו ממש גרוע. העולם
כולו היה הרוס לגמרי והתאגידים הרסו את הטבע בכל מקום.
וכשהגיבור מת, אז בדקות האחרונות שלו הכניסו אותו לחדר באיזה
מכון ושידרו לו סרטים כאלה, של טבע. והוא בכה מהתרגשות משמחה
ביחד, ואז מת. רגע, נסחפתי. ראש העיר סיפר לי על הדוד שלו
שהתנדב לצבא האדום במלחמת קוריאה, ונחשב לגיבור גדול מאד ועד
היום יש פסל שלו בגן הפסלים באיזה עיר דוברת רוסית, ממש ליד
הפסל של ולאדימיר איליץ' אוליינוב. אני סיפרתי לו שיש לי שפשפת
נוראית. אז הוא אמר לי שיש לו משחה שהוא מכין מקליפות של
אבוקדו ישן וגרעינים של דלעת. מתכון ישן שדוד שלו שלח לו
מקוריאה לפני 50 שנה, ביחד עם הכדור שחטף בתחת מרובה של איזה
אמריקאי. אז הלכנו ללשכה של ראש העיר והוא הוציא את הצנצנת עם
המשחה של המתכון מקוריאה, מתוך מגירה חומה עם חורים של טרמיטים
שמכרסמים בכל העיירה הדפוקה הזאת כבר 60 שנה. אבל גם הם יודעים
שזה ערב סוף העולם אז גם הם נוסעים עכשיו לדפוק את הראש עם
הרוסים והאתיופים באילת. וגם הם לא יודעים עברית. והלכנו לשבת
בספסלים שמול הדלת של העירייה. התעוררנו מוקדם, עם השמש. הלכנו
לים, ובערך ב9 כבר ראינו את כל הרוסים והאתיופים חוזרים
באוטובוסים שלהם וראש העיר התבאס שהוא שוב פעם צריך לחשב מיסים
ולחתום על חוזים עם חברת חשמל ועם 'מקורות'. הם ירדו
מהאוטובוסים שלהם כמו חבורת שיכורים שכרגע חזרו מפאב פנויים
פנויות דובר רוסית אתיופית. ומשם התפזרו לבתים ולעבודות הדוברי
רוסית אתיופית שלהם, לדבר רוסית אתיופית ולשחק שח מט או לסחוב
ילדים על הגב בתוך גולם בד כזה. ואז כולם נזכרו שזה סוף העולם
היום, ולא הבנו מה שונה, הרי אנחנו חוזרים הביתה או לעבודה
כאילו כלום. אז מהר כולם כולל ראש העיר ואני, רצנו ללשכה
לענייני סוף העולם שבבניין העירייה. נכנסנו ושאלנו את הפקיד מה
קורה עכשיו. אז הוא הסביר לנו שסוף העולם התקשר מהדרך והודיע
שהוא או-טו-טו פה. הוא בדיוק תקוע באדום באיזה צומת עם מלא
זונות. אפילו שזה 10 בבוקר. ואחרי רבע שעה, הוא הגיע. ראינו
אותו יוצא לאט מאחורי הגבעות שליד המפעלים הנטושים שמחוץ לעיר.
הוא הציף את השדות של סוף הקיץ באור חזק נורא שסינוור את
כולנו. לאט לאט האור כיסה את הכל ויכולנו להרגיש איך הוא מעלים
את כולנו. הרגשתי חזק. חושך. המסך נסגר. מחיאות כפיים.