דודתי שמחה הייתה אישה מרה.
אהבתי אותה יותר מכל הדודים והדודות. היא אהבה לדבר ואני אהבתי
להקשיב.
כולם נאלצו להקשיב לה עם רצו או לא. מעוררת בהם סערות קטנות,
מדגדגת יצרים ישנים מדוכאים בכעס מתחסד.
יהירה, רתחנית וחריפת לשון, בני משפחתי סלדו ממנה כמו מהתאוה
של גרוד האקזמה בכפות הרגלים שלהם.
דודתי שמחה הייתה נושא השיחה לוהט בביתנו בנוכחתה ובעיקר
בהעדרה.

בקולה הצרוד והחותך ספרה לי סיפורים מופרכים ואני הייתי מביטה
בה, בלחייה השקועות, בעור פניה האבקתי והמתוח, באודם הצמוד
בכעס מתוח על שפתיה הצרות. שולפת סיגרית מנטול מנרתיק עור
דקיק,
לוקחת שאיפות ארוכות, מכסה אותי בעננים כחולים ומחניקים ואני
רואה איך המילים מתגלגלות מלשונה ביחד עם סלסולי העשן והן
הופכות בעיני רוחי למראות ועולמות חיים. כך היא היתה מהפנטת
אותי, במילים חיות משונות. הייתי צוללת אל העולמות המוזרים
שהייתה פותחת. עיניה פונות אל נקודה נעלמת באויר, מביטה בתוכה
פנימה, מדברת ברצף עם הפסקות קצרצרות לנשימה.

" אני יודעת לאן נשמתי תגלגל. אתמול הודיעו לי. תאמיני לי
ילדה, לא רציתי לשמוע. אמרתי להם, אני לא צריכה לדעת, טוב לי
בבורות. יש לי כל-כך הרבה ענינים בחיים הללו שהייתי שמחה לא
לדעת.
אבל המלאכים בקולות הרכים המלטפים שלהם, בעדינות שתלטנית
ובחמלה בלתי מתחשבת, העמידו אותי בפני העובדות העגומות.
את לא אהבת אף בן אדם? זו הייתה השאלה הראשונה שלהם.
"תראו" (אני עונה להם בזהירות, הרגשתי שיש כאן שאלה מכשילה)
"זה לא שאני לא אוהבת אנשים, פשוט לא היו לי הזדמנות להיות
אנטימית אז הייתי אנטית."
הם הביטו בי באהדה לבבית שהרתיחה אותי ואמרו: "זו לא הייתה
שאלה, זו הייתה קביעה. את לא אהבת אדם אחד בחייך. תראי כל
הספסלים ריקים."
הם הצביעו על החלל הלבן מצד ימין מלא ספסלים שהיה נראה כחלקו
החצוי והשומם של אמפיתאטרון.  "לעומת זאת יש הרבה אנשים שהיו
שמחים לראות אותך מתגלגלת לנצח על שיפוד. "
הם הפנו את מבטי לאחור ומצדו השמאלי של החלל צהלו מכרים,
שכנים, מאהבים ונשותיהם, שותפים שגזלתי ורימיתי. ערב רב של יפי
נפש מנופפים לי לשלום בעוית מכוערת של אקסטזה והנהוני ראש.
שלחתי להם מבט רע וסיננתי לעברם בלחש: "חבורת תרנגולות, לובשי
מעילים וכפפות שכמוכם יומכם גם יבוא."
"היית הוללת ונואפת, נכון?" הם שאלו אותי באותה רכות ורחמים
שלא תאמה כלל להאשמות הנוראיות שהטיחו בי. שתקתי. מה הטעם כלל
לדבר חשבתי, מה יש לי להוסיף? הם במילא יודעים עלי הכל. כל
עונג שחוויתי בחיי קם עלי כעונש.
"יקירה, את יכולה לשתוק כאוות נפשך. יש לנו באמת את כל הזמן
שבעולם.  זו רק עובדה ידועה. אנחנו חס וחלילה לא מנסים ללחוץ
עליך ולגרום לך למצוקה"
"חשבתי שאתם יודעים עלי הכל מראש, מה הטעם בכל הדיון המופרך
הזה." עניתי להם ביאוש. הם לא אמרו דבר. רק הרעיפו עלי כזו
חמימות ורחמים שרציתי למות או להרוג אותם.
"אהבתי את החיים, טעמתי והתנסתי בתענוגות הבשרים ולמרות זאת כל
חיי הייתי צמחונית. לא אכלתי חיות."
"היית צמחונית בגלל שקראת מאמר בגיל שלושים שאכילת בשר מאיצה
הזדקנות ומקצרת את החיים. יש לך את אחד האוספים המרשימים ביותר
של מעילי פרווה"
"אלו יצירות אומנות והשקעה של שנים, אם אתם יודעים הכל, לפחות
תהיו הוגנים כלפי, אתם בודאי זוכרים שסבלתי מרדיפות נוראיות,
בניו יורק רץ אחרי משוגע פעיל למען החיות עם סכין גילוח. ועד
עצם היום הזה אינני יודעת אם הוא רצה לפשוט את עורי, או לגלח
את הפרווה של המעיל שלי. אתם צוחקים עלי, אני דורשת להפסיק את
המשפט הזה לאלתר"
"את לא במשפט את בעידכון" צחוק מלאכים צלול כצלצול פעמונים
מילא את החלל הלבן.  
"אני באמת לא רוצה להיות פה! אם איכפת לכם, אני ממש במצוקה."
הקהל משמאלי זעק בצחוק עכור
"אנחנו נרפה ממך מיד"
ואז הם אמרו בעליזות כאילו שהם עושים לי איזו טובה גדולה
:"לאור הנתונים שלפנינו אנחנו אמורים לספק לך את הגילגול
האופטימלי שאליו יחלת בחייך אלה. ובכן לסיכום הדברים : אינך
אוהבת חברת בני אדם, מאוד אוהבת ללבוש פרווה, אוהבת לאכול מן
הצומח בלבד וכמובן אוהבת לנאוף. יקירתי, יש לנו את החיים
המושלמים הבאים שלך. אחרי שתמותי מסרטן ריאות בעוד כשש שנים
תגלגלי מיד לגוף של ארנב. יהיו לך חיים קצרים ונפלאים
באוסטרליה."

"יש לי זכרונות נעימים מכל הביקורים שלי מאוסטרליה" עניתי
בלחש
"אנחנו מאוד שמחים בשבילך" הם אמרו לי ללא טיפה של סרקזם או
ציניות.
"הם באמת שמחו בשבילי, אולי תהיה לי עדנה בתור ארנב. רק שלא
יטרוף אותי איזה דינגו, או שאסיים את חיי פשוטה מעורי, עטופה
בניילון במדף קפוא בסופרמרקט שכוח אל, תאריך התפוגה יעבור ואז
ימכרו אותי לתעשית המזון לפרות, יטחנו אותי ויכניסו אותי
לתערובת.

אם נגזר עלי להאכל, הייתי מעדיפה שאוגש צלויה על צלחת במסעדה
בפאריס של ג'ואל רובישון.
"את רואה את שתי הכפות הללו?"
דודתי שלפה מנרתיקה שתי כפות מרק, אחת עשויה מכסף והשניה ממתכת
פשוטה.
"אני הצלתי אותן מהשכחה. מה שהן עברו בחיים, זקנות מסכנות. את
הכסופה גנבתי מהמסעדה של רובישון בפאריס והכף הפשוטה הפולניה
הייתה שייכת לסבתא שלך.  שתיהן היו שוכבות צמודות מחובקות שנים
בדופן האחורי של מגירת הסכו"ם, חשבו להעלם ממני לברוח ביחד. את
רואה אותן? זוג יונים עלובות, אוחזות אחת בשניה בנואשות."

המחזה היה מאוד מוזר. בקושי הספקתי לעכל את הסיפור הראשון של
דודתי שמחה והיא הציגה מולי את שתי הכפות, לופתת באצבעותיה את
קצות רגליהן, מפנה את ראשן הכעור והמתכתי מול עיניי, כאלו
מדובר בשני מוטציות אנושיות אמיתיות ולא בחפצים דוממים. ואז הן
החלו לדבר, בקולה של דודתי שמחה כמובן. הפולניה ראשונה, התחילה
בהיסוס ביישני והכף הכסופה הקשיבה בענין רב.
"כן, סבתא שלך קנתה אותי בחנות של המפעל לסירים, שפכו כמאה
מאיתנו לקופסאת קרטון רכה, הייתי בתחתית, זה היה נורא, הצפיפות
המשקל הדחיפות. שום רכות, רק מתכת, הייתי כל כך תמימה.
דבר אחד רציתי, לצאת מהקופסא הארורה הזו. ויום נפלא אחד, יד
חמה וגדולה מפשפשת, מדגדגת אותנו. אני מנסה לדחוק את דרכי בין
הכפות הכבדות. איזה רעש וצרחות, כולם נדחפו צרחו והיכו ללא
רחם. אבל אני הייתי נחושה, רציתי רק דבר אחד, שהיד הזו תקח
אותי. ובאמת, פתאום חשתי שאני נאספת ומתרוממת באויר עם קבוצה
גדולה של כפות ואני רואה מולי זוג עינים חומות וגדולות של סבתא
שלך, התאהבתי בה במבט ראשון. היא בחנה אותנו ברכוז רב וזרקה
אחדות מאתנו בחזרה לקופסא.  כל חלקיק ואטום בגופי רעד, בבקשה
זעקתי אל תזרקי אותי בחזרה. היא הלכה לכוון הדלפק ספרה אותנו,
שתיים עשרה כפות, אחיות, תאומות. הרגע הכי מאושר בחיי היה
כשהיא הכניסה אותי לסל. אני זוכרת את הטלטול המרגיע, הרחוב
המוצף בקרני השמש שנגלה לי דרך החריצים של הסל, שלווה גדולה
נפלה עלי. אלו אנשים נפלאים, משפחה צנועה ונהדרת, פועלים
אנטלקטואלים עם יחוס, שלוש בנות חכמות מלומדות, משפחה של
אומנים משוררים וסופרים."

דודתי שמחה שהחזיקה את הרגל של הכף הפולניה בידה והפעילה אותה
כמו שמפעלים בובה ודיברה בשמה, הצליחה להפיח בה חיים ממש. ואני
שהתמסרתי כולי להצגה, ראיתי איך הכפות מקבלות אישיות משל עצמן
ואופי, יכולתי אפילו להבחין במערכת היחסים ארוכת
השנים בניהן. פתאום נשמע קול דומה אבל בניגון יותר סרקסטי

"נו נו נו, איזה יופי, איזו נוסטלגיה יש לזו" הכף מהכסף הטלטלה
מצד לצד
"מה את יודעת על החיים, פולניה. אני חייתי חיים, אני ידעתי מהם
חיים אמיתיים, עד שדודה שלך שמחה-יגון, גנבה אותי באכזריות."
פניה של דודתי האדימו מזעם. היא הביטה לעבר הכף הפריסאית
ואמרה:
"אם לא הייתי אוספת אותך אלי, היית היום במקרה הטוב שחורה
מטונפת זרוקה בשוק פשפשים, או מתגלגלת עם גיבנת במזבלה, או
מותכת מפורקת, תקועה בתנוכי אוזניים. מה רע לך פה איתי ועם
הפולניה"
הכף הפריסאית לא נותרה חייבת
"את לקחת אותי מהחיים היפים, מכל החוויות ששמורות ליחידי
סגולה. אני הייתי שם, במקום שכולם חולמים עליו, המסעדה בפאריס.
לאילו מעדנים שאני נכנסתי"
"מה את מקשקשת, נכנסת רק למרקים " אמרה הפולניה.
"לא סתם מרקים. אילו חומרים ומרקמים, הייתי בפה של גדולי
העולם, ענקי הדור, אצל מי לא הייתי?  מיטארן, איב מונטן,
פיקאסו,  מיק ג'אגר, ג'ורג' בוש האב... ברברה וולטרס... "
"את חייבת להפסיק אותה, אחרת היא לא תסתום." התחננה דודתי לכף
הפולניה.
"מה את משוויצה," זעקה הפולניה. "גמדי הדור אלה, לא ענקי הדור.
מה, וסבא וסבתא לא היו ענקי הדור? הם גדולים יותר מכל
האגואיסטים האמבציוזים הללו, הם הקריבו את עצמם למען הכלל,
למען עולם טוב יותר.
סבא וסבתא היו אדיאליסטים אמיצים, מרדו בעולם אנטישמי ורקוב.
עזבו מאחור הורים אהובים כדי לבנות עולם חדש וטהור. היה להם לב
זהב. סבתא לא התביישה והפשילה שרוולים. פושקין בלב וסמרטוט
רצפה ביד.
כל חייהם עבדו בעבודות שחורות, בלי תלונות, היא וסבא בנו את
היסודות למדינה שאתם כולכם מקבלים כמובן מעליו. באו ללבנטין
החם מעיירות קרות בפולניה. באו ליהדות חדשה מעולם דתי ישן.
ציונים גאים ששלבו עבודה ורוח.


בלילות שכולם היו ישנים,  סבתא הייתה מוציאה את כן הציור שלה
ומציירת עד אחרי חצות. ובבוקר מוקדם הייתה קמה, יום יום הולכת
לשוק לעבודה מבשלת מנקה, הם השאירו מקום גדול לרוח. ביתם היה
מלא ספרי אומנות ספרות ושירה דברי חכמים ופילוסופיה, אלו ענקי
הדור באיזו רכות הייתה מטפלת ורוחצת אותי, הייתי גאה להטבל מדי
יום במרק העוף הזהוב והנפלא שלה, כל כך אהבתי לשכשך בין אטריות
הביצים הרחבות שסבתא הכינה במו ידיה.
"את חיית בתוך שיגרה אותם פיות אותם ידים"
"ועכשיו שתינו חיות בתיק של האישה הזו" אמרה הפולניה    
"לפחות אנחנו ביחד" אמרה הפריסאית
"שתקו שתיכן,  כפויות טובה." צווחה דודתי .
"שכחת פולניה שאני הצלתי אותך, שמצאתי אותך מאחורי המקרר זרוקה
מלאה לכלוך דביק"
"אל תזכירי לי את התקופה האיומה הזו." ענתה לעצמה דודתי  ככף
הפולניה.
"זה היה בפסח, היינו ערמות של כלים על השיש הקטן, לא היה מקום
בכיור, הייתי על הצלחת, איך שהוא, אני לא יודעת בדיוק, נפלתי
אל מאחורי המקרר הייתי שם שנים. זעקתי התפללתי שירגישו שאני
חסרה, שיזיזו את המקרר, שירדו על הברכים לחפש אותי. ראיתי איך
אני מתכסה בתלתלי אבק לחים ואפורים. מקקים ונמלים היו מטפסים
עלי שנים על גבי שנים."
"מה את מגזימה כולה שלושה חודשים היית תקועה שם" אמרה פריסאית

" אילו חיים היו לי בפאריס" נאנחה הפריסאית. "יום יום היו
אוספים אותי למגירות שבמטבח. ויום יום היו מניחים אותי בעדינות
על המפה הצחורה באולם הגדול. הינו חבורה עליזה של כפות מתנשאות
ויפיפיות. הייתי כל כך בוהקת, חפה משריטות. המלצר היה ממרק
אותי  בעדינות שמילאה אותי עונג. בודק את בבואתו המשתקפת ממני.
מביט בי בעיניו הכחולות, הרגשתי כזו אהבה, הו פרנסואה.
השף רובישון היה מטורף אמיתי. הוא רדה בטבחיו באכזריות. גאון
שדרש מכולם להיות כמוהו, פיטר את הטבחים המסכנים שלו מהרגע
להרגע, העיף עליהם צלחות סירים. אין כאן שום חוכמות, המסעדה
הכי יוקרתית בפאריס. הפחד הכי גדול שלי  היה, שיזרקו אותי,
שאאבד את הברק שלי ואתמלא שריטות. ראיתי רבים מחברי שהיו
נעלמים פתאום, נשלחים מי יודע לאן. זה היה כל כך קורע לב.
לעולם לא ידעת מתי יגיע תורך, מתי תגמור להיות ראוי לשכב על
השולחן. היו להם סטנדרטים גבוהים"
"את זוכרת את הטבילה הראשונה שלך?" שאלה הפולניה את הפריסאית
"זה משהו שלא שוכחים. הייתי בתולה, טהורה ומבריקה כמו ראי. הכל
השתקף בי בצלילות כמו בחיים. נחתתי ישר מהמפעל, הייתי תמימה,
הובילו אתי, הרימו אותי, הניחו אותי. לא ידעתי מה אני, בשביל
מי או מה נוצרתי. ואז הערב הראשון שלי הגיע, הניחו אותנו על
מגש כסף. פתאום נפתח אלי אולם מפואר ומלא אורות. מלצרים
מהודרים בחליפות וכפפות לבנות מסתובבים. אחד מהם פרנסואה שלי,
שולחן שלושים ושש. הוא הניח אותי ברכות על מפית צחורה. לשמאלי
נחה כף קטנה יותר. שתקנית לא דברה הרבה. רק מילמלה בלחש: " כמה
שאני שונאת את זה, שרק הערב יעבור, שלא יזמינו מנה ראשונה, שלא
ישתמשו בי."
לא הבנתי כלום, חשבתי שהיא מטורפת. שאלתי אותה מה אנחנו צריכים
לעשות והיא הביטה בי ושחררה צחוק שחור "בתולה הה" השתעלה
ושתקה.
שכבתי, הבטתי בציור השמים והכוכבים שעיטר את התקרה המפוארת, זה
כל מה שעלי לעשות? חשבתי, החיים התגלו כחוייה מלאת אור. לפתע
הרגשתי מעין צל נופל עלי, השולחן מתחתי רעד. איש מכובד וזקן
ואישתו ההדורה התישבו.
צלחת עמוקה הונחה לפניו. ואז הרגשתי שאני מתרוממת לפותה בין
אצבעותיו שצבתו אותי בחוזקה. האחיזה שלו הפחידה אותי הרגשתי
מכת חום איומה, כל הראש שלי בער הוא טבל אותי במרק. ובעודי
מלאה עד גדותי בנוזל הרותח, הוא כיוון את ראשי לעבר פיו. זה
היה נורא, צרחתי מאימה, הוא הולך לבלוע אותי, לאכול אותי,
הצילו. הרגשתי את היניקה של השפתיים הרופסות שלו ובעווית
פתאומית הרחיק אותי מפיו, נשף עלי כמה פעמים ואז החדיר את כל
ראשי לחלל פיו. חשתי איך הנוזל נשאב ממני, הרגשתי את הלשון
הענקית מלקקת ומוצצת אותי, את השינים המוזרות שזזו מצד לצד
ונשכו אותי. ואז הוא טבל אותי שוב ושוב, כל אותו הערב הוא
הזמין רק מרק, אסור היה לא לאכול שום דבר מוצק. הוא הזמין ארבע
מנות של מרק, איזה סיוט."

"טוב מספיק עם השטויות "  הפסיקה דודתי שמחה את ההצגה והכניסה
את הכפות לנרתיקה.
חזר העולם לגווניו הרגילים
"איך זה שלא ראית אותי שם על הספסלים מצד ימין?" שאלתי אותה
איפה?  שאלה דודתי
"בשמים כשהמלאכים גילו לך את הגילגול הבא שלך"
ליטפה דודתי שמחה את לחיי.
היה לי נדמה שראיתי צל שברירי של חיוך. היא הביטה בי ואמרה
"זה רק סיפורים  ילדה. השטויות שיש לי בראש.
את יודעת, בשביל לעשות לך מצב רוח טוב, לשמח אותך.
את נראית חוורת, מתי התזדיינת לאחרונה? גברים זו התרופה
לחוורון שלך, תרופה מרה ובכל זאת תרופה.