את היית הילדות שלי
את היית השבר שבי
עכשיו אני חצי אמיתי
וחצי סיפור דמיוני
נוסטלגיה שלא הצלחתי לפורר
זכרתי כל תמונה
את פנייך, מביטות בי מן החשכה
וישבנו כל הערב, מול הטלוויזיה הדוממת
סיגריות עברו מן היד אל המאפרה
סיפרתי לך על ספר חדש
ואת קראת לי מן השירים
לא ידעתי אם הם שלי או שיום אחד
אכתוב אותם בשבילך
את היית הזמן שלי
את היית הסיפור הישן
שנכתב כל יום מחדש
בלי להזכיר תאריך ושעה
נוסטלגיה שלא הצלחתי לפורר
מטענים באמצע הדרך
התפוצצו עלי תמיד
כמעט מאמצע שום מקום
ואת היית שולחת יד
מבקשת לאחוז
ואני הייתי נעלם
כמו בגשם, בלי לשים לב
מביט בך מן הצד השני של הגדה
איך הנהר לקח אותנו, ולא החזיר לעולם
את היית החלום שלי
את היית הילדות הלא כתובה
לאט היא נשכחת בזמן
ואני עם הנוסטלגיה נשאר תמיד
עם התמונות, הקולות
של אנשים שפעם חשבתי שיהיו כאן תמיד
יום אחד, אנחנו נעלמים
והעולם כאילו מחשיך
אבל המחליפים שלנו, עולים על הבמה
ואני שוב נוסע בדרכים
אל מקום לא ידוע
אל חלום לא בטוח
אולי תחכי לי שם
זוכר אותנו, יושבים עד הבוקר
מופתעים שהוא הגיע
עם האור הראשון, ביקשנו את הלילה שוב
את היית הדלת לעולם
את היית המכתב שלא נשלח
תספרי לי, מה הייתי לך
זו נוסטלגיה נטולת גרוש
אני משליך עליה חיים שלמים
ואחר כך לא מבין
איך החיים נוטשים
ואז הנוסטלגיה, לא מחזיקה דמעות