|
כשאבא ואמא מדברים בשפה לא מובנת,
האוירה קצת מתוחה ונשימות כבדות נשמעות בכל דקה נתונה
אני יודעת שמשהו לא טוב קרה.
זה קרה אצל סבתא, זה קרה אצל דוד ניסים, זה קרה אצל ויקטור ולא
דילג גם על עוד כמה אנשים.
עכשיו זה קורה שוב.
בין מילה בפרסית למילה בעברית אני מצליחה להבין שזה חזר.
שההתקפה החלה והחיילים עומדים במקומות. מוכנים לקרב.
לניצחון וכן, גם להפסד.
עוד דוד עומד בפני החשש למחלה.
עוד דוד עומד בפני המילה הגדולה.
עוד דוד. ועוד סרטן.
אז הראשונה שהלכה מזה הייתה דודה שלי. עוד הרבה לפני שנולדתי.
אחריה באה סבתא. ואז דוד ניסים.
והיו גם כמה שחלו והבריאו. דוד הרצל. בת דודה שלי. ידיד שלי.
ולכו דעו מי עוד...
אני יודעת שהמחלה הזאת, באזור המסויים הזה היא קטע משפחתי.
אני יודעת ומתעלמת.
יודעת ומקווה.
שהדוד הזה. החולה הבא, יישרוד!
שיילחם במחלה, וינצח! |
|
|
הלכתי לכיכר
רבין, איפה
שרצחו את רבין,
עמדתי בנקודה
שרבין עמד בה
פעם אחרונה,
עברה בחורה עם
כלב, בדיוק
כשחשבתי כמה חבל
שלאה כבר לא
בחיים, זה גרם
לי לזיקפה.
שאלתי היא:
האם אני
נקרופיל?
זאופיל?
או סתם
נוסטלגי?
יוסי עמוס חזה,
בשאלה ליגאל
עמיר או לאחותו
הדס עמיר, תלוי
את מי שואלים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.