היא לבשה את המעיל האדום מנסה להפסיק לרעוד, הצטנפה בו, כאילו
ניסתה להיעלם ומשכה בידית הדלת הכבדה. עיני כל הנוכחים היו
תלויים בה, כאילו אם תצא משהו נורא עלול לקרות, אבל היא ידעה
שהם בעצם משתוקקים שתעזוב, שתפסיק להפריע להם בנוכחותה המביכה.

המעיל, הגשם והרעם בחוץ היו עוד מפלטים בשבילה, מפלטים אמיתיים
שתמיד יקבלו אותה ויגוננו עליה מפני אכזריותם של בני האנוש.
למעיל האדום שקיבלה מאמא ליום הולדתה ה-15 היה משקל נעים על
גופה, משהו מאוד מרגיע היה בלבישת אותו מעיל אדום, דהוי במקצת
ועדיין אהוב כ"כ.
השקט בחדר הגדול הפחיד אותה אפילו יותר מהצרחות הרמות שהיו כאן
מלפני רגעים מספר, שום דבר לא יכול להשתוות לדממה המוחלטת הזאת
המדגישה את מזג האוויר הסוער בחוץ.
היא משכה בידית הדלת בחוזקה האופיינית לנואשים ונעלמה בחשכת
חדר המדרגות המסריח מטחב ואבק. לפני שהספיקה לטרוק מאחוריה את
הדלת, שמעה אותם מדברים, צורחים כמעט, לא שמעה ואולי העדיפה לא
להקשיב למה שאמרו.
הרחוב השומם בחוץ, הגשם, סערת הברקים- כל אלה קיבלו אותה כמו
תמיד בחיבוק רטוב של הגשם ובקריצה ידידותית מהירח המציץ לו מדי
פעם מהעננים השחורים. מה הייתה עושה ללא המעיל האדום שלה?
שערה הארוך נרטב לחלוטין עוד לפני שהחלה ללכת ועיניה היו
מצועפות כעיני עיוור למחצה  כאשר עברה את הרחוב. הגשם והדמעות
התערבבו והיא חשבה שכמובן יש אלוהים כי אם לא אז איך תסביר את
העובדה שבכל פעם שהיא בוכה יורד גשם??
רגליה הובילו אותה למקומות שמוחה אפילו לא חשב עליהם: הפארק
העירוני, בית הקולנוע הישן שאחת מהכנופיות שרפה, גן הילדים שבו
אחיה הקטן שוהה, והנה - או הנה כמובן בית ספרה שלה שבו למדה
לפני ש... לפני שהכול קרה.
דמעות זולגות, נעליה ספוגות המים וגרביה שלא היה בהן ולו חוט
יבש אחד העידו על היותה בגשם זמן רב מדי, הגיע הזמן לחזור.
לחזור לשם היכן שאין אהבה ואין שמחה, אין דמעות ואין עצב, שם
היכן שכולם אדישים, היכן שאין תקווה לטוב כיוון ששם לא תצטרך
לא טוב ולא רע, שם היכן שהשמיים אינם הגבול אלא קו ההתחלה,
היכן שאין חיים ואין מוות, היכן שמבינים הכול אבל לא צריכים
דבר, היכן שיודעים הכול ולא מגלים כלום.
הכל שומם קר ושקט, ורק הגשם עושה את עבודתו ומפיץ מעט חום קר
על הרחוב, עיניה שורפות והמעיל נעלם לאנשהו אבל זה לא משנה
בכלל היא תמצא אותו אח"כ, אחרי שהכל ייגמר, האם זה ייגמר?? האם
היא תתן לזה להיגמר כך? בלי שום כוונה תחילה תתמודד עם זה או
תשאיר את זה כך לנצח נצחים, אבל אם לא היא אז מי??
היא חייבת לחזור אך כיצד תתייצב בפניהם ללא המעיל האדום והדהוי
שלה? מעיל אדום...זה מה שהם שמו איתה בקבר העץ הקטן המיועד
לנערות צעירות שקיפחו את חייהן בהתאבדות, והיא דווקא רצתה
שיישאר בבית על הקולב, דוהה עם השנים ומזכיר עליה. אבל לא! הם
לא רוצים תזכורות, צריך להמשיך הלאה, שמעה לא פעם. לכן היא גם
איבדה אותו, בכוונה או לא? האם זה משנה? האם משהו משנה בכלל?
לא! זאת התשובה לכל השאלות. לא, פשוט לא. כ"כ קל, אין מעיל
אדום יותר, הוא לא קיים, וגם היא לא.
משפחה בוכה, שקטה וצועקת בסלון ביתה.