כמה זמן היא חיכתה לרגע הזה? שבוע... כן, שבוע שלם היא ניסתה
להתאפק ולא לבכות בהיסטריה. שבוע היא הלכה עם עיניים אדומות
ונפוחות, סנטר רועד, רגליים כושלות.
אבל עכשיו הכול יהיה בסדר - היא תיכנס לחדר, תסגור את הדלת
ותפרוק ה-כ-ו-ל על הכרית האדומה, בצורת לב.
היא נכנסת לחדר, סוגרת אחריה את הדלת ומתיישבת על המיטה.
אוקיי, עכשיו יבוא הבכי שהיא לא תוכל לעצור. היא מחכה. אבל
העיניים יבשות, והסנטר הפסיק לרעוד. היא מחבקת את הכרית ולא
מבינה מה קורה. היא רגועה לגמרי דווקא עכשיו כשאף אחד לא רואה
והיא יכולה להוציא את כל אוקיאנוס הדמעות שהצטבר בה במשך
השבוע, פתאום אין לה שום צורך לבכות, פתאום היא מרגישה שלווה
כל כך.
היא סוגרת את עיניה שכמעט לא נעצמו במשך שבוע שלם. העיניים
מעקצצות מעייפות.
"אסור להחזיק הכול בבטן", אמרה לה אמא. אבל היא לא יכלה לבכות,
היא לא יכלה להראות לכולם מהו הכאב האמיתי, המועקה שלוחצת כל
כך על הלב... הרי הם לא יבינו, הם לא היו קרובים אליו כמוה.
היא גם לא יכולה להסביר לאמא למה היא לא ישנה כבר שבוע. הכול
כואב, זועק למעט מנוחה, אבל אם היא תעצום עיניים היא שוב תראה
אותו מחייך אליה בשיניו הצחורות, מבטו הכחול מלטף אותה.
היא אהבה אותו כל כך והוא עזב אותה. כן, בסופו של דבר זה מה
שקרה. כמעט שנתיים היא התפללה כל יום ביומו שהוא לא יעזוב
אותה, והוא בכל זאת עזב.
היא יושבת בעיניים עצומות עוד כמה שניות ואז פותחת אותן וקמה,
מנערת את ראשה כאילו מנסה להעיף את דמותו מראשה לתמיד. היא
מתקרבת לשולחן ולוקחת ממנו תמונה בתוך מסגרת בצורת לב. היא
מנענעת בראשה כלא מאמינה על מה שהיא רואה. נער גבוה וחסון מחבק
נערה קטנה בעלת שיער שחור המבריק לאור השמש. שניהם לובשים בגדי
ים, שזופים, צוחקים ונראים כל כך מאושרים.
לא, זה לא יכול להיות אמיתי, הוא לא באמת עזב אותה, הוא ייכנס
עוד שניה לחדר ויגיד:
"מותק, בואי נעשה סיבוב עם אוטו."
היא מביטה בתקווה בדלת, כאילו עדיין מאמינה שהוא ייכנס, יחבק
אותה ויגיד שכל זה היה חלום בלהות נורא. אבל הוא לא נכנס...
הבטן מתכווצת, הלב מחסיר פעימה, השיניים כוססות ציפורניים
ורודות מטופחות. לא, הוא כבר אף פעם לא ייכנס לחדרה... אף
פעם...
היא שוב מביטה בתמונה וממנה נשקף אליה כל סיפור האהבה בן
השנתיים. שני צעירים שלא יכולים לחיות זה בלי זה. אז למה
לעזאזל הוא היה צריך לעזוב אותה? בשיא של אהבתם הצעירה,
הרעננה, האהבה שכל יום טומנת הפתעות בשבילם. למה?
הם נפגשו במועדון. היא לא הייתה חובבת מועדונים גדולה. כשהם
נפגשו זאת הייתה אולי הפעם השניה שהיא הלכה למועדון. הוא,
לעומתה, ראו את זה ישר, היה חיית לילה. כבר ברגע שנכנסה ראתה
אותו. הכול היטשטש ונשאר רק הוא, רוקד עם מישהי. לקראת הבוקר
הוא וזאת שהוא רקד איתה - רבו, והוא הלך הביתה מעוצבן כהוגן.
היא הסיקה מהר מאוד את המסקנות הנכונות: הוא בטח רב עם החברה
שלו וכדאי לפעול מהר להשגתו לפני שאחת מהבנות האלה שתלו בו
מבטים מפתים שם תיקח אותו לעצמה.
מאז, כל יום שישי בעשר היא התייצבה מול הסלקטורים בכניסה,
מתחננת לאלוהים שהמפחידים האלה יכניסו אותה. היא התחילה להיות
אורחת קבועה באותו מועדון תל אביבי שהיה כל כך אהוב עליו. ואז
אחרי כמה פעמים שהיא הגיעה, הוא התחיל לשים לב אליה. בפעם
הראשונה כשהוא התקרב אליה היא הפסיקה לשמוע את המוסיקה ופשוט
קפאה על מקומה. הוא חייך חיוך מהמם ובלי להגיד מילה התחיל
לרקוד איתה.
"את רוקדת משו בנזונה", הוא מלמל לתוך אוזנה, והיא נמסה, עטופה
בשתי ידיים חזקות.
אבל רק אחרי כמה שבועות הוא ביקש את מספר הנייד שלה. כל אותו
שבוע היא חשבה רק על דבר אחד: מתי הוא יתקשר?
והוא התקשר. יום חמישי בערב.
"את באה למועדון מחר?" הוא שאל.
"כן", היא ענתה בהתרגשות.
"סבבה, אז ניפגש שם", הוא אמר כמעט באדישות.
היא יכלה להעלב, אבל לא! היא התייצבה בכניסה למועדון בין חבר'ה
דוחפים ומקללים כדי שוב לראות אותו וכדי שוב לפרפר כל פעם בה
הוא יתקרב אליה. היא לא חיכתה לשווא, בתוך המועדון הוא רקד רק
איתה, ויום שבת בערב הם הלכו לשפת הים. הוא הבטיח לה שהיא
נהדרת ומהממת, ומדליקה ויפה ומצחיקה ומושלמת ושהוא רוצה שהם
יהיו ביחד לעד. זה נראה לה סרט לחלוטין אבל לא הייתה לה ברירה
אלא להאדים ולגמגם ושוב להאדים ושוב לגמגם.
הם מהר מאוד הפכו לזוג הכי יפה בעיר. הוא והיא. היא והוא. לא
הייתה מסיבה, לא היה מועדון שהם לא התייצבו בו יחד, יד ביד.
הוא - כמעט-חייל מאוהב עד אינסוף, והיא - לא חיילת וגם לא
כמעט, אבל מאוהבת, מאוהבת, מאוהבת...
זה לא שהם לא רבו. הוא דווקא כעס מאוד כשלא יכלה לבוא למועדון,
כי המועדון ביום שישי היה חובה. כבר לא. זאת לא חובה יותר אבל
היא התאהבה בחיי הלילה הפרועים, היא לא תוותר עליהם גם אם הוא
הלך ולא יחזור.
היא שוב מעיפה מבט בדלת. טיפשה. אין מצב שהוא חוזר.
מישהו דופק בדלת. לבה פועם בחוזקה. "עוף מפה!" היא צורחת.
המישהו מאחורי הדלת נעלב ובלי להגיד מילה מתרחק. בזמן האחרון
היא נהייתה מטורפת לגמרי.
"אסור להשתגע ככה, צריך להחזיק את עצמך בידיים, הוא לא היה שמח
לראות אותך ככה", אמרה חברתה הטובה ביותר. טיפשה! כולם טיפשים!
הם לא מבינים מה עובר עליה!
"אסור לך להאשים את עצמך במה שקרה", אמר הידיד הכי טוב שלה.
אבל היא בטוח אשמה, הוא לא היה עוזב אותה אם היא לא הייתה עושה
טעות גורלית, היא ידעה זאת. ועכשיו הם נפרדו, באשמתה לגמרי,
נפרדו לעד... היא ניגשת לטלפון ומרימה את השפופרת... אין טעם
להתקשר אליו, הוא ממילא לא שם, לא יענה לה. חיוך מר עולה על
שפתיה. היא זורקת את השפופרת חזרה ומתיישבת על המיטה. ואז היא
נזכרת במשהו וגוררת בשיא המהירות כיסא לעבר הארון, עולה עליו
ופותחת את המגירות העליונות, מוציאה משם שני אלבומי תמונות
עבים ומתיישבת איתם על הרצפה. מתחילה לדפדף בהם בחולניות ממש,
והדמעות בכל זאת לא יוצאות, חונקות אותה, צורבות בגרון
ובזוויות העיניים ובכל זאת מסרבות לזרום החוצה.
הנה התמונה שלהם ביער עם כל החבר'ה, עושים על האש, הנה התמונה
בפורים האחרון: הוא התחפש למכשפה והיא התחפשה לטינקרבל - איזה
חמודים! החיוך שלו המיס אותה תמיד והעלה דמעות של אושר על
פניה, אבל עכשיו היא פשוט לא מצליחה להוציא אפילו דמעה אחת.
ואז מגיעה התמונה שלה היא ציפתה בידיים רועדות: האוטו השחור
והמבריק שהוא קיבל ליומולדת ה-18 שלו, לפני חצי שנה. האוטו
שהוא תמיד חלם עליו. בתמונה שניהם נשענים על הרכב המדהים
ביופיו, מחובקים, צוחקים, זוהרים בשמש הבוהקת.
ברגע שהוא קיבל את האוטו הוא הציע לה ללמוד לנהוג, ולמרות שהיא
הייתה בקושי בת 17 הוא לא פחד לגורל האוטו היקר שלו, כמו שאר
חבריו, והפקיר את כל כולו בידיה הלא מאומנות של חברתו האהובה.
בהתחלה הם היו נוסעים רק בחורשות, הוא היה מלמד אותה לנהוג,
ואז הם יצאו לכבישים באמצע הלילה כדי שתלמד לנהוג על הכביש
המהיר בלי שום שוטרים מציקים. הכבישים הריקים והמהירות העצומה
של האוטו הכניסו בה אדרנלין והיא אהבה אותו יותר מכל דבר אחר
באותם רגעים בהם הם היו שלושה: היא, הוא והכביש הריק.
באותם לילות היא הייתה שואלת אותו: "אף פעם לא תעזוב אותי,
נכון? תגיד שאני צודקת!"
"את יכולה לא לדאוג!" הוא היה צוחק, "אותך אני אוהב אפילו יותר
מהאוטו!"
הצהרת אהבה כמו זאת סיפקה אותה לחלוטין והיא דהרה באוטו השחור
בכבישים השוממים מלאת אהבה, אושר וביטחון.
אותו מעדון תל אביבי, ששניהם כל כך אהבו, ערער מעט את בטחונה
העצמי בכישורי הנהיגה שלה. הוא הבהיר לה בצורה יפה ועדינה
שאסור לנהוג שיכורים.
כן, באותו לילה הם שתו הרבה, הרבה יותר מבדרך כלל. לקראת הבוקר
הוא בקושי עמד על הרגליים והיא פשוט החליטה להישאר לישון על
אחת הספות. החברים הטובים שאלו לשלומם, "הייי, את בסדר?" שאל
אחד מהם. היא חייכה חיוך רפה: "כן".
"אוקיי..." ענה החבר ואז נזכר במשהו, "רגע... אבל איך תסעו
הביתה?"
"יש לנו אוטו", עכשיו היא התעוררה. "אה..." הוא אמר כאילו לא
היה מודע לזה. "רגע..." החבר היה אכפתי מספיק כדי לשאול עוד
שאלה ולעוף הביתה: "את יכולה לנהוג במצב הזה? כי חבר שלך בקושי
נושם..."
"ברור שאני יכולה", היא צחקה ועיניה מצועפות והיא בקושי רואה
משהו. כשהחברים האחרים ניסו לדבר איתה ולהגיד לה שאם היא
מרגישה שיכורה אפילו קצת, הם ייקחו את שניהם באוטו שלהם, אבל
היא נפנפה אותם ואמרה: "הוא צריך להחזיר את האוטו לאבא בבוקר,
מה נשאיר את האוטו פה? אני אהיה בסדר, סעו..."
הם עזרו לה להכניס אותו לאוטו, ואפילו חגרו אותו ואותה. היא
נסעה. הכביש היה ריק יחסית, אבל הכול היה די מטושטש והיא צחקה
רוב הדרך, מדברת אליו, למרות שידעה שהוא לא יכול לשמוע אותה,
הוא היה שיכור וישן. ואז פתאום, משום מקום, צץ לו עץ. הגזע
הענק שלו טס במהירות מטורפת לעבר האוטו השחור והמבריק. היא
עדיין צחקה כשהעץ סופסוף הגיע עד לאוטו ונתקל בו, ומחץ אותו.
אבל ברגע שראשה נחבט בהגה היא כבר לא צחקה.
לבסוף התברר שהמהירות לא הייתה עצומה ואף אחד לא נפגע, לא היא
ולא הוא.
בעצם היה נפגע אחד - האוטו.
הוא נפגע קשות. התנפצו לרסיסים הפנסים והמראות בצדדים, והצבע
השחור המבריק התקלף וכל חלקו הקדמי נראה נורא. "העיקר שאתם
בסדר", אמרו כולם.
כמה ימים אחרי הם עדיין לא תפקדו כהלכה, כל אחד שוכב בביתו,
מודה לאלוהים שהכול בסדר. היא האשימה את עצמה כל כך! האוטו עלה
הון תועפות! היא לא הייתה עד כדי כך שיכורה, זה פשוט הביטחון
הזה, הידיעה שהיא יודעת לנהוג בכל מצב, הידיעה שאפילו בלי
רישיון נהיגה היא נוהגת טוב יותר מהאבא הפרטי שלה.
והיא שנאה את עצמה על כך. היא פחדה שהוא יכעס, שיגיד איך היא
יכלה לשבת ליד ההגה בכלל במצב כזה.
"מתוקה, יהיה בסדר", הוא אפילו לא התכוון לכעוס עליה בקשר
להתנהגותה הלא אחראית. הם נפגשו שבוע אחרי, ושוב היו מאוהבים
כאילו לא קרה כלום, רק בלי האוטו השחור והמבריק.
"אני צריך לנסוע מחר לנתניה", הוא אמר לפני שבוע, מביט לתוך
עיניה בעיניו המהממות, "ועכשיו בגללך אני אצטרך לנסוע
באוטובוס", הוא צחק ונישק אותה.
"כמעט שכחתי איך נוסעים בדבר הזה", שניהם חייכו... הם ידעו -
עד שיתקנו את האוטו יעבור הרבה זמן.
למחרת הוא נסע.
היא מעבירה את דפי האלבום, תמונות, תמונות, תמונות... החיים הם
רק תמונות שנשארו בלב. היא מנסה לשחזר ימים שלמים בהם בילו
יחד. למה היא עושה את זה לעצמה? למה היא מכבידה על עצמה? היא
מנסה להזכיר אותו לעצמה בכל דרך אפשרית והדמעות עדיין לא
יוצאות... להשתחרר! צעק לבה, כמה אפשר? היא לא יכולה יותר!
היא נושכת את שפתה התחתונה ומוציאה מהאלבום תמונה שלו. רק הוא,
על נוף ההרים של הגולן במדי צבא, מהמם, כל כך יפה...
היא מביטה בתמונה במשך כמה דקות ושמה אותה על השולחן, סוגרת את
האלבומים וטומנת אותם הרחק הרחק מהישג ידה, המגירות למעלה
למעלה, הודפת את הזכרונות הטריים כל כך.
כן, עבר רק שבוע מאז שהוא עזב אותה, היא עומדת מול השולחן
ומביטה בתמונה, בחייל הצופה אליה ממרחקים. התמונה הזאת היא
הדבר היחיד שבאמת יזכיר לה אותו, היא הייתה כמובן יכולה לפגוש
אותו בעיר או במועדון אבל הוא לא נראה כמו אחד שמסוגל ללכת
בשינקין בכיף או להתפרע במועדון. מה שנשאר ממנו לא ילך יותר,
ולא ירקוד, ולא יצחק, ולא ינשק אותה, כי מה שנשאר ממנו זה
פיסות עור וחלקי עצמות שנפלטו מהאוטובוס בו נסע לנתניה, אותו
אוטובוס שמתאבד ערבי עלה עליו איתו באותה תחנה, ואותו אוטובוס
שלא הספיק להגיע ליעדו.
היא שוב מביטה בתמונה ונזכרת שלפני שבוע בהלוויה היא הבטיחה
לו, כששמה אבן על המצבה, שתבוא לבקר אותו. היא לא שיקרה, היא
באמת תבוא... כל יום שישי אחר הצהריים. אבל היא לא תוכל להישאר
הרבה זמן, כי יום שישי, אתה יודע... יש מועדון. והיא עדיין לא
סלחה לו על זה שעזב אותה ככה אחרי שהבטיח כל כך הרבה פעמים שזה
לא יקרה...