כן היום זה היום. זהו היום הראשון של שארית חיי, כמו שאומרים.
ההחלטות נעשו, הכספים שולמו, החרדות הצטברו, והגיע הזמן. אל
תדאג, אני אומר לעצמי, מקסימום זה לא מצליח אתה תמיד יכול
לחתוך למדעי המחשב ולהרוויח בוכטות. אבל משום מה יש לי תחושה
שכשלון פה יהיה הרה אסון. זה הרי החלום שלי, לעשות סרטים. אבל
כמו שאני תמיד עושה - הולכים על זה פול גז.

אני כאן. איזה מקום מוזר. מביט סביבי. אולי הוא לומד איתי?
אולי היא? איזה בחורה מדהימה! פליז שהיא תהיה איתי בכתה....
יהיה ממש נחמד. היי זה היה איתי במבחני כניסה! איך קוראים לו,
וואי איך שכחתי... אולי יוסי? כן נלך על יוסי הכי בטוח
סטטיסטית. טוב, פאדיחה, לא קוראים לו יוסי.

בינתיים עברו כבר כמה ימים. אנשים די נחמדים. זורמים כאלה.
המרצים גם טובים. חוץ מאיזה חפרן אחד פה או שם אבל אין מה
לעשות. חוק שימור החפרנים. נתמודד. הבחורה המדהימה ההיא אכן
איתי בכתה, שזה סבבה, אבל יש לה חבר, שזה פחות סבבה. לא שהייתה
לי הקואורדינציה להתחיל אותה בכל אופן, אבל טוב שהאופציות
פתוחות.

ימים הפכו לשבועות. למרבה ההפתעה (הטובה) יש לי קצת כשרון
בתחום הלימודי הזה, דבר שמעודד לכשעצמו. סימן שבחרתי בתחום
הנכון. אמנם תמיד מרחפת השאלה הבלתי נמנעת:"איך תסתדר עם זה
בחוץ?" אבל לבינתיים רק התחלתי אז אני מרשה לעצמי לדחות את
הסעיף הזה למועד מאוחר יותר.

מה, כבר עברו חודשיים? אני ממש נסחף לתוך העולם הזה בלי
מעצורים. יש בי אהבה אדירה לתחום ואני מרגיש קצת כמו
אלכוהוליסט שרואה מולו חנות משקאות פתוחה ועמוסה, וקשה לו
להחליט מה לקחת מההיצע הענק בפנים. המערך החברתי בכתה התברר
והתגבש, ואני שבע רצון מהעובדה שאין יותר מדי קליקות. יחסית.
טוב אולי יש קצת אבל הן די פתוחות לשינויים. יחסית.

ועכשיו, האופנוע התקלקל. כמה אופייני. בול כשהדברים ממש
מסתדרים צריכה ליפול עליי כזאת עז. והעלות, אוי גוואלד העלות!
מאיפה אני מוציא עכשיו את הכסף הזה? חבל שכרתתי את עץ הכסף
שהיה לי בחצר האחורית, הוא היה מועיל עכשיו. אני מרגיש כאילו
שלוחה מהגוף שלי נעלמה לה פתאום. אבל כמו שאחת המורות אצלנו
אומרת - הכל לטובה. תוספת של שעתיים בנסיעות כל יום וכסף על
אוטובוס. חוש השינה שלי לא מרוצה מהעסקה הזאת. דבר עם האני
הגבוה, כן בטח.

פתאום אני שם לב למשהו. תוך כדי נסיעה באוטובוס מתבהרים לי
הרבה דברים. כשלים עלילתיים בתסריט נפתרים כמעט מאליהם,
רעיונות צצים יש מאין. מרוב התחבורה העצמאית אצלי שכחתי בכלל
מקיומה של התחבורה הציבורית, ומהכיף של נסיעה באוטובוס - בתנאי
שמצאת מקום ישיבה. מה שכיף הוא שאתה במצב מיוחד - אתה לא ממהר
לשום מקום. האוטובוס מתקדם בשבילך אל היעד. אין את התחושה
המציקה הזאת שאתה חייב לעשות משהו. אתה כבר נע. זה רק אני
והנוף בחוץ. כל מיני התרחשויות, פרצופים ועצים, והרבה מדרכות
ואור שמש נעים.

והופס זה כבר חודש לפני הסוף. הקצב עולה. המרצים מפגיזים
בשעורים ומטלות. עם כל יום שעובר נחשכות העיניים יותר ויותר.
אנשים מסתובבים כמוכי ירח ברחבות, מחשבים את קיצם לאחור. רק
חתולי המקום הולכים כאילו המקום שייך להם, מעיפים בך מבט מזלזל
שאומר: "הא, ראיתי כבר הרבה כמוך. אתם לא נשארים פה כל כך הרבה
זמן. תכף אתם תעופו ואנחנו עדיין נהיה פה". ובתנועה סנובית הם
מפילים את הפח הקרוב ומתפלשים בתוכו. ואני? גם אני מתחיל
להלחץ, אך לא ממש. זה מנהגו של עצלן. מדחיק הכל עד לרגע האחרון
ואז נלחץ בצורה היסטרית מעט. מזל שלמדתי לתכנן קצת מראש.

רגע לפני הסוף. האנשים. יש כאן כמה אנשים יוצאי דופן, ממש
מדהימים. כאלה שכמה שאתה מכיר יותר ככה אתה מבין כמה הם
מיוחדים. רמות בלתי רגילות של נימוס וטאקט. שילוב של כשרון
אופי וגישה טובה לחיים. אנשים שלא ישנים הרבה בלילה, דבר מוזר
לכשעצמו. יש תחושה של אחדות מסויימת, למרות שיש כמה חבר'ה
שדוגלים בהתבצרות בתוך קבוצה קטנה. זה רק טבעי, אבל עדיין קצת
עצוב לצופה מן הצד. אני שמח שאני פה במקום הזה עם האנשים האלה,
ומצפה בקוצר רוח להמשך. אפילו קצת עצוב שהלימודים מסתיימים.
מצחיק, לא?... מתפתחת אצלי חרדה מסויימת ככל שסוף הסמסטר
מתקרב, חרדה שאני לא מבין מאיפה היא מגיעה. ואז ההבנה מציפה
אותי - אני פשוט פוחד שאיזה מישהו יבוא ויגיד לי:"הי אתה!, מה
אתה עושה פה? לך הבייתה כבר אתה לא שייך!", ואז הכל ייגמר.

קץ הקץ. נגמר. חלף לו סמסטר אחד בעברת זעם. אז לזה התכוונו
כשאמרו שנה א' הכי קשה. טוב זה באמת די קשה, אבל למען האמת כבר
עברתי דברים גרועים יותר. נחמד לגלות שבכל זאת יש שימוש
לניסיון האישי שלך. שלא ביזבזת את חייך למרות הכל. שכל השעות
מול הטלוויזיה היו למטרה מסויימת. כשהייתי קטן למדתי אנגלית
מהטלוויזיה. אני לא יודע איך זה קרה, פשוט ראיתי מקגיוור עם
תרגום בקביעות ויום אחד אני פתאום מבין מה הם אומרים. נראה לי
שבאותו אופן למדתי את שפת הקולנוע, ועכשיו הכל בא לידי ביטוי.
יש לי תחושה חזקה שלזה תכננו אותי, שכל תכונה שלי קשורה איכשהו
ליצירת סרטים. נקווה באמת.

נחזור עכשיו חצי שנה אחורה. מצאתי אז בבוידעם ארגז עם דברים
שלי מהיסודי. ביניהם הייתה מגילה כזאת, מבריסטול לבן, תוצר של
איזו הפעלה של המחנכת. אני מגלגל אותה ורואה צילום שלי מאותה
תקופה, צעיר להחריד, וכתובת בגועש: "כיתה ג' ". מגלגל אותה עוד
ורואה: "הצבע האהוב עלי הוא שחור". מגלגל עוד ועוד לחיות
אהובות ואמא ואבא, ולבסוף, בקצה המגילה אני מגלה את הכתובת:
"כשאגדל אני רוצה להיות: ....", אני נושם נשימה עמוקה, ופותח
את המגילה עד הסוף, "....במאי.". בחיוך בלב אני חושב לעצמי,
בחרתי כנראה במקצוע הנכון. אני מסתכל בתמונה של עצמי הצעיר
ומבין, שכל מה שהיה לפני זה רק הקדמה. הילד הפנימי שבי תמיד
לחש לי להגיע לכאן, וכאן החיים שלי מתחילים באמת, לטוב או
לרע.
                                                           
          זאת אומנות...