סוף סוף מצאתי דבר אחד שאני פשוט אלופה בו. אין עליי, את כולם
אני קורעת בזה.
אני פשוט אלופה בלהיכשל באודישנים...
מעניין מה הציניות שלי תעשה לי בסוף, תחזק אותי או תהרוג אותי.

מה שלא מתעקם אמנם ישבר בסוף, אבל תרשו לי לשנייה להפר את
הקלישאה הזאת ולומר לעולם... אני מתעקמת, מתעמקת, סופגת,
מתמודדת, בוכה... אבל לעזאזל, זה אומר שהסדקים לא יכולים
להיווצר?!... איזה שקרים עלובים מוכרים להמונים... אני כולי
מלאה כבר בסדקים וחריצים, אולי זו האמת לאמיתה וזה רק אומר
שאני אשבר בסופו של דבר...
יש לי תשוקה ויש בי להט ויש לי רצונות, אבל עור של פיל אין לי
וכל כך נמאס לי לשמוע את הביטוי הזה. "צריך עור של פיל" צריך
להתמודד עם כישלונות, צריך להיות אדישים, אדישים לאודישנים,
אדישים לחיים. אבל אני לא אדישה, אני רגישה.
ואין לי עור של פיל, יש לי עור דק דק, חיוור, לבן, כמעט
שקוף...
"נו בסדר, זה חלק מהמקצוע הזה, בחרת לך תחום מאוד קשה..." תודה
שהזכרתם לי! אני יודעת שבחרתי תחום קשה, אבל זה שתגידו לי את
זה כל היום לא יעודד אותי ובטח לא יהפוך אותו ליותר קל.
אני אוהבת לרקוד, באמת, יותר מכל דבר אחר. אבל לשם שינוי אני
רוצה להרגיש שאתם רוצים להסתכל עליי רוקדת.
אחחח, החיים שלי, הדבר היקר לי מכל, האהבה שלי... היא גם השנאה
הכי גדולה שלי.