"שלום, אפשר לראות בבקשה את כרטיס הטיסה שלך?" ביקשה הפקידה
בקבלה. נתתי לה את כרטיס הטיסה ונכנסתי למטוס. כמובן שלפני כן
בילינו אני וחבריי לפחות כמה שעות בקניות בטרמינל. קניתי כל
מיני בקבוקונים של וודקה, משום שרצינו לבדוק את איכות האלכוהול
בטרמינל ומשום שהמחיר נמוך יחסית. קנינו בקבוקים מגניבים של
אבסולוט בשלל טעמים, בקבוקוני JB וכדומה. חיפשתי את הכיסא שלי
בזמן שחבריי התיישבו להם. קניתי כרטיס באיחור ולכן לא ישבתי
לידם, הייתי צריך להשיג כסף דחוף אז ולא היה לי, לכן נאלצתי
לבוא לבית הוריי ולבקש מהם כסף. בעודי מחפש את הכיסא שלי
הבחנתי בצעירה יפה שקוראת ספר, קיוויתי בכל מאודי שהכיסא שלי
צמוד לשלה, וכן, כמו בסרט הוליוודי רומנטי מן המניין, הוא באמת
היה שם, אז התיישבתי. אני לא יודע למה וזה שיגע אותי, אבל היא
התנהגה כאילו היא לא שמה לב אליי בכלל, אפילו לא קיבלתי הנהון
של - "שלום, אני הולכת לבלות איתך את 12 השעות הקרובות בטיסה
הזאת", כלום.
הבנתי שכנראה לא יצא מהטיסה הזאת כלום, אז הוצאתי את מכשיר
ה-MP3 מכיסי והתחלתי לשמוע את השיר for no one של להקת
ה-Beatles. בזמן האחרון אני מרבה לשמוע את להקת הביטלס, אני
חושב שזו תוצאה משמיעת יתר את נועם מנגן בגיטרה. נועם היה
גרופי של להקת הביטלס וניגן את שיריהם בלי הרף. בנוסף לזאת,
הוא היה מדרבן אותנו לשמוע אותם בטענה כי "אין על הביטלס, הם
מולידי הרוק, וכל האומר אחרת הוא סתם רוקיסט שלא מבין בעצם את
המשמעות החבויה במיליהם ולחניהם של הביטלס".
כנראה ששמתי על ווליום יותר מדי גבוה, כי הבחורה שישבה לידי
הסתכלה עליי במבט חריף; הבנתי שאני מפריע לה לקרוא את הספר. לא
רק שאני מתבזבז פה עם בחורה יפה בלי לעשות דבר, אני גם הולך
להתענות במשך 12 שעות בלי לעשות כלום, מקסימום לבהות במושב
שמולי, כדי לא לעצבן אותה כמובן.
הטיסה הייתה מייגעת והאוכל היה נורא, לא היה מבחר כה גדול של
המנות בארוחת הצהריים במהלך הטיסה. הבחירה הייתה או עוף בנוסח
סצ'ואן עם אורז מאודה (שנראה כמו עיסה מוזרה של נייר) לבין
סטייק פרגית עם תפוחי אדמה. הלכתי על הסטייק, בחירה לא נכונה,
מסתבר. הסטייק היה צמיגי ומלא שומן ובנוסף לכך תפוחי האדמה היו
שרופים, מלאי שמן וחסרי כל טעם. הזכרתי לעצמי שלא לטוס עוד
בחברות בעלות שם מוזר ומסובך אשר עולות פרוטות - שם לא אקבל
אוכל טוב. חוץ מזה, רוב האוכל הארור נפל עליי במהלך אחד מכיסי
האוויר שהיו בזמן הטיסה. כשירדנו מהמטוס הוקל לי, והצטרפתי
לחבריי.
בזמן שהראנו את הדרכון לפקידי הקבלה הבחנתי בצעירה שישבה לידי
בטיסה בורחת מהמשטרה התאילנדית. צחקתי לעצמי בלב. פתאום היא
החלה לרוץ לכיווני, היא נתקלה בי והפילה אותי לרצפה. השוטרים
כיוונו אליה אקדחים וגם אליי, היא הוציאה מהר אקדח ואיכשהו
הצליחה לפגוע באחד מהם לפני שהם ירו בה. היא ירתה ירייה
מושלמת, בזמן קפיצה, הייתי יכול להישבע שהיא נראית כמו איזו
לארה קרופט במהלך אחד ממהלכיה בזמן קרב. היא קמה במהירות, תפסה
אותי והחלה לרוץ לכיוון היציאה. היא נכנסה למכונית שהייתה שם,
סובארו אימפרזה, כך אני חושב לפחות. היא הכניסה אותי אליה
והחלה לנסוע.
"מה הולך פה?!" צעקתי עליה, "תורידי אותי, יא משוגעת". היא לא
ענתה, רק המשיכה לנסוע. ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל היא שמה לב
לזה, היא הרימה את האקדח וכיוונה אותו לראשי. "בסדר, בסדר",
אמרתי, "אבל תגידי לי מי את ומה את רוצה".
היא חייכה, היא אמרה שהיא לא מה שאני חושב שהיא, אלא סוכנת של
ממשלת ישראל שבאה לתאילנד כדי לאסור טרוריסט ערבי לפני שיבצע
פיגוע, והשוטרים שראיתי הם מתחזים ופועלים באותו ארגון של
הטרוריסט. "אוקי", אמרתי, זה נשמע קצת תמוה ומוזר, אבל נלך עם
זה, "ומה אני קשור?"
"אתה המטרה שלהם"
"אני המה?! למה? מה אני עשיתי?"
"לא יודעת, ואת זה אני הולכת לברר".
לאחר חצי שעה של תהיות לגבי העתיד שלי הגענו למחוז חפצה. היא
הורתה לי לצאת מהאוטו ולהתחבא ליד אחד מפחי האשפה שליד הבית
מולו עצרנו. עשיתי כדבריה וצפיתי במה שהיא עושה, עדיין ממשיך
לתהות על קנקנה, האם כדאי לי פשוט לברוח ולחפש את חבריי? היא
החלה לנוע לכיוון הבית הגדול שחנינו מולו עם אקדח טעון. לפתע,
חבורה של אנשים רעולי פנים תפסו אותי והכניסו אותי לאוטו. לפני
שהספקתי להבין מה קורה הם כיסו אותי בכובע גרב, כך שלא אוכל
לראות כלום.
הדלת נפתחה, קרן אור עמום חדרה מבעד לדלת והציפה את החדר באור
עמום. האור סנוור את עיניי ולא יכולתי לראות למשך כמה שניות.
לאחר מכן הבחנתי בצל של איש גדול העומד מולי, הוא הרים אותי
והוציא אותי מהחדר. מחוץ לחדר ישבו שלושה אנשים מסביב לשולחן.
אחד מהם אמר לאיש שהחזיק אותי לעזוב אותי והורה לי לשבת לידו,
התיישבתי. הוא התחיל לדבר אתי בעברית ואמר לי שלא כדאי לי לשחק
איתו ואם אני לא אתן לו את מה שהוא רוצה, הוא לא יהסס ויהרוג
אותי. ניסיתי להסביר לו שאני לא יודע על מה הוא מדבר, אבל הוא
התעלם ממני והמשיך לשאול אותי על דבר שנקרא "יום הדין".
"אצל מי אתה עובד?!"
"לא יודע, אין לי מושג על מה אתה מדבר, בבקשה אדוני, שחרר
אותי".
"אל תעבוד עליי", הוא צעק, "איפה נמצא המכשיר? איפה המטה
שלכם?"
"אני לא יודע מה אתה רוצה, אין לי קשר לשום ארגון או מטה סודי,
רק באתי לבלות עם חבריי"
לאחר מספר פעמים שאמרתי לו שאני לא יודע על מה הוא מדבר הוא
נתקף זעם והחל להכות אותי. אחד מהאנשים שישבו ליד השולחן קם
והפסיק אותו. הם סימנו לאיש שהחזיק בי קודם להחזיר אותי לחדר
החשוך. הוא, כמובן, ציית להם, השליך אותי לחדר ונעל את הדלת.
לאחר כמה דקות הדלת נפתחה שוב, האיש הרים אותי וסחב אותי אל
מחוץ לחדר שבו הייתי ומחוץ למסדרון שבו דיברתי עם האנשים.
פחדתי, חשבתי שהם כנראה הולכים להרוג אותי. לאחר צעידה של כמה
דקות בתוך המבנה שאליו הם הכניסו אותי הגענו לדלת הכניסה, האיש
פתח את הדלת ובעט אותי החוצה. הוא אמר לי שאם הוא יראה אותי
שוב הוא יהרוג אותי, שהוא סופר עד 10 ואז יורה בי אז כדאי לי
לברוח."1... 2... 3..." הבנתי שהוא רציני והחלתי לרוץ בכל
הכוח, עד אשר לא ראיתי כבר את הבניין. רצתי כל עוד כוחי בי,
התחלתי לנחור ולהתנשף, הייתי מפוחד, מבועת, ראיתי את הסוף,
חשבתי שאני עומד למות. הסתובבתי כמה שעות בחוץ בחיפוש אחר
מונית או אוטובוס, אך כלום. לאחר כמה שעות ראיתי מכונית חונה,
הייתי צמא ועייף ולכן לא הציק לי המוסר. זכרתי שראיתי באחד
הימים איזו תוכנית על איך גונבים הגנבים מכוניות בכזו יעילות
מבלי להיתפס או להפעיל את האזעקה. בתוכנית אמרו גם כן איך
לגנוב מכונית. גנבתי את הרכב מבלי שיבחינו בי, ממש כמו
בתוכנית, הכנסתי יתר עץ דק שמצאתי בשולי המדרכה, הכנסתי אותו
לחור המנעול בדלת הקדמית של הרכב, כמה סיבובים והופה, המכונית
נפתחה. יופי, אמרתי לעצמי, לא מספיק שאני מסתבך בצרות, אני עוד
גונב מכוניות. נסעתי עד לשדה התעופה, יצאתי מהאוטו והתכוונתי
להתקשר לאחד החברים שלי כשפתאום ראיתי את הדס. היא עמדה
והסתכלה עליי, כולה לחוצה.
"איפה היית ?! חיפשתי אותך בכל מקום, לאן נעלמת?" היא צעקה
עליי, "אתה לא מבין שזה מסוכן בשבילך להיות כאן לבד?"
"את מוכנה להירגע רגע, לא הלכתי לשום מקום, חטפו אותי, חבורה
של ערבים, כנראה הטרוריסטים שלך".
"הצלחת לזהות אותם?!" היא אמרה בהתלהבות. "לא ממש", עניתי,
"רוב הזמן הייתי חסר הכרה ובזמן שהייתי בהכרה היה עליי כיסוי
ראש כדי שלא אוכל לראות אותם או את הדרך".
"טוב", היא ענתה, מנסה לחשב את פעולותיה הבאות. "זה מה שנעשה
עכשיו: נחזור בחזרה לארץ ונכניס אותך לתוכנית הגנה קפדנית. בוא
אתי עכשיו, אנחנו עולים על המטוס הראשון לישראל". צחקתי, "אני
לא חושב. לא מספיק שבגללך כמעט ומתתי, את רוצה להרוס לי את
החופשה?! קבעתי עם חברים לטוס לפה, אני מצטער, לא חוזר איתך
לארץ. אין שום סיכוי".
"אתה לא מבין, מה?" אמרה הדס, "הם יהרגו אותך אם תעז להישאר פה
אפילו עוד יום אחד".
טסנו במחלקה יוקרתית, לא כמו בפעם הראשונה שבה הגעתי לתאילנד.
כמובן שיצרתי קשר עם חבריי והרגעתי אותם שהכול בסדר. אמרתי להם
שאני חייב לחזור כי יש איזה עניין משפחתי שאני מוכרח להיות
נוכח בו. "מה הכוונה?" אמר שגיא, "זו הייתה אמורה להיות החופשה
שלנו, העניין הזה שלך לא יכול להתעכב? באמת, תמיר, חיכינו מאוד
לזמן הזה, אתה יודע".
"אני יודע, מצטער... תמסור לכולם שאני אנסה לבוא כמה שיותר
מהר, אולי אני עוד אספיק להגיע להשלים ת'טיול שלנו. ושגיא, אני
אדבר אתך מאוחר יותר. ביי".
כשהגענו ארצה, חיכתה לנו חבורה של שוטרים. היא הובילה אותנו
למכונית שחורה וגדולה מסוג מרצדס ונסענו לתחנת המשטרה. כשהגענו
הייתה כבר שעת ערב מוקדמת, הייתי עייף ותשוש מהטיסה, אך המשכתי
ללכת אתם ולא אמרתי מילה. "או, טוב שבאת", אמר מפקד המחלקה,
"שמי רב פקד שמואל ברמן, כנס, כנס. אני שמח מאוד שהסוכנת הדס
איתרה אותך בריא ושלם. עכשיו, תוכל להגיד לנו מה שאתה יודע על
יום הדין?" אוי, נו באמת, חשבתי.שוב פעם יום הדין, אין לי מושג
על מה הם מדברים. "אני לא יודע כלום על יום הדין", אמרתי, "גם
הטרוריסטים שחטפו אותי דיברו על זה".
"מה?!" אמר מפקד המחלקה, "מי חטף אותך?"
"חבורה של טרוריסטים, לא ידעת?" אמרתי. הדס פזלה לעברי וסימנה
לי לנסות לא לדבר יותר מדי על דברים שאחר כך יסבכו אותה.
"במחשבה שנייה", אמרתי, "אני חושב שחלמתי את כל זה, מצטער מאוד
שמואל".
"רב פקד שמואל, בשבילך". הבנתי שהוא מתחיל להתעצבן. הוא לא
הבין אותי, אך הוא הניח לי ועזב את הנושא. "אוקיי, אם אתה לא
יודע כלום על יום הדין, מדוע אתה חושב שחבורה של טרוריסטים
מעוניינת בך כל כך?"
"אין לי שמץ", עניתי, "אני יכול ללכת? עבר עלי יום מתיש".
"ממממ..." היסס המפקד. "אני עצור?" שאלתי.
"לא".
"אז למה אני לא יכול ללכת?"
"אתה יכול..."
לאחר כמה דקות כבר הייתי בדרך החוצה, חשבתי לעצמי על היום
שעבר ורק רציתי לגלות שהכול היה חלום בלהות, הייתי עייף ומאחר
שהפסקתי לשלם שכירות נאלצתי לגור עם ההורים לעת עתה. תפסתי
מונית והגעתי לבית הוריי תוך חצי שעה. השעה הייתה כבר 3 לפנות
בוקר, הייתי בטוח שהורי ישנים, כדי לא להעיר אותם התגנבתי
למפתן הבית, הרמתי את מחצלת הכניסה והוצאתי את המפתח שהיה מונח
שם (מנהג ישן שאימי הייתה נוהגת לעשות, משום שלפעמים הייתי
חוזר הביתה מאוחר ונתקע בלי מפתח
וכמובן שהמפתח תמיד היה חוזר לשם).פתחתי את הדלת ונכנסתי,
הורדתי את הבגדים וצללתי אל המיטה.
"תמיר?! מה אתה עושה פה, קרה משהו?! כמה טוב שבאת!" צהלה אימי.
סיפרתי להם על כל משעברתי (למרות שאני לא מרבה לדבר עם הוריי
ולשתף אותם בדברים כאלה, הרגשתי רצון עז לשתף אותם, אולי גם
משום שחוץ מהם לא היה לי ממש למי לספר). אימי ואבי נראו
מודאגים, אבל הייתה עוד הבעה בפרצופיהם כאשר סיפרתי להם על
"יום הדין", הבעה של פליאה. "למה אתם נראים ככה?" שאלתי.
"לא חשוב, עזוב בני... העיקר שאתה בריא, תנסה לשכוח מהכול".
"מה?" אמרתי, "יש משהו שאתם לא מספרים לי?" הם לא ענו. הבנתי
שאני צריך להוציא מהם את זה בכוח, והדרך הכי טובה היא להראות
להם שאני מעוצבן, אז קמתי ויצאתי מהבית בדרמטיות. כמובן שהם
רצו אחרי מהר וניסו לשכנע אותי להישאר. אמרתי להם שאם הם לא
אומרים לי מה הם יודעים אני הולך ומברר בעצמי. "אוקי, אוקי",
אמר אבי. אימי הביתה בו בעצבנות ועזבה את החדר.
"יום הדין זה בעצם מבצע של המוסד בשיתוף פעולה עם האף בי איי -
מבצע זה נועד להגן על ישראל ואמריקה מפני מתקפות של הטרוריסטים
למיניהם. זהו מבצע חשאי ביותר ומי שיגלה אותו יראה את כל
נקודות התורפה של המוסד והאף בי אי. נוסף לזאת, המבצע הזה
משתמש בטכנולוגיה חדישה, עם נשקים מסוג חדיש אשר כל ארגון טרור
היה רוצה לעצמו, ולכן יום הדין הוא מבצע כה חשוב. ובנוסף לכל -
בעוד כמה ימים (יום הדין) המוסד והאף בי איי מתכוונים לכבוש את
כל ארצות ערב אשר מתנגדות לארצנו וטובחות בנו".
"אבל רגע, מה הקשר שלי לכל זה? ואיך אתה יודע את זה?!"
"אהה", אבי נאנח, "זוכר שכשהיית קטן לפעמים הייתי נעדר מהבית
לזמן רב, או חוזר מאוחר מאוד בלילה? זה היה משום שעבדתי בתור
סוכן סמוי במוסד. אני הייתי אחד מהוגי המבצע. זוכר, שכשהיית
קטן, הכנסתי אותך לחדר השינה שלי ואז התעלפת? ככה לפחות אמרנו
לך, בעצם הזרקתי לך מאחורי האוזן צ'יפ אשר בלעדיו המבצע לא
יעבוד, הוא מפעיל את המכונה שמעבדת את כל המבצע הזה, ובו יש את
כל הנתונים של הטכנולוגיה. לכן הם רודפים אחרייך, מצטער
תמיר".
הייתי בהלם, לא ידעתי איך להגיב, אז פשוט שתקתי. פתאום זה הכה
בי: הבנתי למה הטרוריסטים שיחררו אותי, וזה לא היה לחינם; הם
כנראה עוקבים אחריי כי הם היו סבורים שאני משקר ועכשיו כשהם
ידעו איפה אני הם יחסלו אותי, את משפחתי, אין לדעת. אולי אפילו
יגלו שהצ'יפ עליי. קמתי במהרה, ביקשתי מאבי את המפתחות לאוטו.
"חכה", הוא אמר, "בוא אחריי, יש לי משהו להביא לך".
עקבתי אחריו לעליית הגג, הוא פתח קופסא והוציא ממנה צרור
מפתחות. "קח, אלו המפתחות למכונית שיש לנו מתחת לחניה. זוהי
מכונית מיוחדת אשר תסייע לך בכל אשר תעשה, אני יודע שאתה תגרום
לי להיות גאה בך ותמשיך במעשיי למען המדינה".
הנהנתי לו - לא באמת ידעתי בפני מה אני עומד ודי חששתי, אבל
אמונתו של אבי בי סיפקה לי ביטחון. אבי היה איש משכיל, הוא היה
יושב שעות וקורא ספרים. אף פעם לא היה בינינו קשר טוב, הוא
כמעט תמיד לא היה בבית, וגם כאשר נמצא בבית, אף פעם לא הצלחתי
לדבר אתו. פעם אחת, באחד הלילות האסורים של החופש, כשהייתי בן
16, יצאתי לבלות עם חברים. כולם העבירו חשיש ומריחואנה, שתינו
ואני לקחתי קצת מן הסתם אשר קרץ לי. כשחזרתי הביתה עיניי צרבו
והיו אדומות, הייתי שיכור כלוט. אבי הבחין בזאת ישר, אך לא אמר
כלום, הדבר היחיד שאני זוכר בעיניו היה התבוסה. מאז, כמעט ולא
דיברנו. לכן המחשבה על כך שהוא גאה בי מילאה אותי ביטחון,
סיפוק.
יצאתי מהבית. איתרתי את המכונית, שהייתה מסוג שברולט, דגם חדיש
שאני בספק אם אפשר למצוא בשוק, מכונית הדומה למכוניותיו
המפוארות של "ג'יימס בונד". נכנסתי לשברולט והתנעתי אותה,
שמעתי את רעש המנוע החזק. "טסתי" לעבר תחנת המשטרה.
כשהגעתי לתחנה (מה שקרה מהר מאוד, משום שנסעתי כל הדרך על
מהירות 120 מייל) ראיתי את הדס שותה קפה עם סיגריה ביד. "מה
אתה עושה פה?" היא שאלה בטון עצבני. "כלום, קפצתי לבקר... יש
לי מידע שיכול לעניין אותך, אז חשבתי... אבל אם את לא רוצה אין
בעיה, אני אלך".
"לא!, חכה, אל תלך, אני מצטערת, פשוט הייתי עצבנית. בוא נכנס
למכונית שלך ותגיד לי מה אתה יודע".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.