אני לא זוכרת את היום המדויק בו נפגשנו, אם אני לא טועה, זה
היה בחורף לפני שנתיים.  זה היה באותו היום שסופית עזבתי את
הבית, בו גרנו אני ובעלי. יותר נכון להגיד את הדירה, כי זה
הפסיק להיות בית כבר כמה חודשים לפני, אולי זאת הסיבה שעזבתי.
אני זוכרת שהורים שלי באו לעזור לי לעבור, העמסנו קופסאות
ומזוודות והבאנו אותם לדירה החדשה. זאת הייתה דירה בת חדר קטן
אחד, אבל לי זה הספיק, הרי מעכשיו נשארנו רק אני והחתול, לפחות
כך חשבתי בהתחלה.
כבר באותו הערב, כשהורים שלי נסעו, התיישבתי לחשוב על הכול,
וכמובן שלא מצאתי הסבר למתרחש, עד היום קשה לי להסביר מה קרה
שם. בשעות המאוחרות של הערב, שמעתי דפיקות בדלת, הופתעתי כי לא
חיכיתי לאורחים, אבל קמתי לפתוח את הדלת. והנה היא עמדה שם,
וחייכה אלי בחיוך זנוח כזה. כבר אז שמתי לב, שעיניה לא מבטאות
שום רגש, הייתה בהם ריקנות מצמררת, שחלחלה ישר וגרמה לי להרגשת
אי נוחות.
"שלום לך." היא אמרה.
"שלום גם לך." עניתי. נראה לי שמהתשובה שלי היה ברור, שלא בא
לי לפתח דו שיח מעבר למקובל, ובמיוחד לא איתה, במיוחד לא היום.
אבל נראה היה שלה זה לא היה איכפת, היא עשתה צעד קדימה ונכנסה
לדירה. מרוב ההלם, לא ידעתי מה להגיד, מחשבות הציפו אותי, אבל
המשפט הנכון שיתאים לאותו הרגע לא הצלחתי למצוא. עד היום,
מעשיה משאירות אותי פעורת פה וחסרת מילים, וזה כשכבר התרגלתי
אליה.
-"אני שותה נס על חלב, עם שתיים סוכר בבקשה." היא המשיכה בשלה
כאילו לא שמה לב שאני עומדת המומה, ומסתכלת עליה כלא מבינה.
-"אה..." גמגמתי משהו, והלכתי להדליק את הקומקום בלב ברירה.
-"קוראים לי בדידות", היא אמרה לבסוף תוך שהיא לוגמת מהקפה
שהכנתי לה. היא קצת עיקמה את פניה, טוב אף פעם לא הצטיינתי
בהכנת קפה, והסתכלה אלי בוחנת את התגובה.
לא ידעתי מה להגיב, אז שתקתי, לגמתי מהקפה והצטערתי שלא קניתי
עוגה או משהו, כי קפה לבד נראה די משעמם באותו הרגע. הדלקתי
סיגריה, ובהיתי אל תוך הדממה, לרגע שכחתי שהיא נמצאת שם, או
שאולי רציתי לשכוח, כי עוד לא ידעתי איך אני אמורה לנהוג.
כמובן, שהיא נשארה לישון אצלי, ולמרות שלהפתעתי היא לא תפסה
הרבה מקום, היה לי ממש קר באותו הלילה. הרגשתי כאילו הנשמה שלי
קופאת, וכול כולי נהפכת לגוש קרח עם מבט ריק שכזה, אותו מבט
שראיתי בעיניה של חברה החדשה שלי.

כמו כול אותם אורחים שבאים לכוס קפה ונשארים שבועות, גם היא
נשארה, ניסיתי לרמוז לה שהגיע זמן ללכת, אבל הכול היה לשווא.
נלחמתי בה, היינו רבות המון בהתחלה עד שנמאס לי וויתרתי. אם
אתה לא מסוגל לנצח את האויב, תהיה חבר הכי טוב שלו, זה מה
שחשבתי, וזה מה שעשיתי.
אחרי תקופה קצרה, עברתי שוב פעם דירה, ניסיתי לברוח, תמימה
שכמוני, אך לא הצלחתי. יחד עם הקרטונים שלי, בין קפלי החולצות
ארזתי גם אותה.

קשה לי לתאר על מה בדיוק בנינו את המערכת היחסים שבינינו, אבל
היינו עושות הכול ביחד ועם הזמן גם התחלנו לפתח שיחות נפש
ארוכות. דווקא גיליתי שזה נחמד לדבר איתה, היא לא מאלו שעונים
ומנסים לנחם במילים "הכול יהיה בסדר", היא רק הייתה יושבת שם
ומקשיבה, לשם שינוי הרגשתי שמישהו באמת מקשיב לי. לפעמים היינו
יוצאות לטייל, בשעות הקטנות של הלילה, ניסינו גם לעשות סיבוב
לאור היום אבל זה לא היה אותו הדבר והפסקנו עם זה. מדי פעם גם
היינו משחקות, מוזר אבל היא אהבה לשחק במחבואים. כול משחק חדש
התחיל בדרך כלל ברגע בו הייתי יוצאת לדייט. משך המשחק היה שונה
מפעם לפעם, הוא היה תלוי בכמה זמן אני יוצאת עם הבחור, ברגע
הפרידה בדידות הייתה מוצאת אותי והיינו מתחילות הכול מחדש.

אני זוכרת שפעם אחד התחבאתי כול כך טוב, שהיא חיפשה אותי
חודשיים. אתם בטח לא תבינו אבל כשהיא מצאה אותי שמחתי מאוד,
אפילו התגעגעתי אליה ולא הבנתי מה לקח לה כול כך הרבה זמן
הפעם. כשסוף סוף נפגשנו, לא ישנו כול הלילה, היה לי הרבה מה
לספר לה והיא הקשיבה כהרגלה. יום למחרת, הלכנו לקנות טלוויזיה
ושידה, הרגשתי כול כך טוב באותו היום, שאפילו אפשר לומר שלרגע
הייתי מאושרת, מאושרת וחופשייה.

וככה עברו להם שנתיים או אולי שנתיים וחצי, מי סופר? למדתי
לחיות איתה, אפילו נקשרתי אליה והתחלתי לראות את הפלוסים
בלחיות איתה יחד. היא הייתה מרשה לי לעשן במיטה, ואם לא היה לי
כוח אז היא לא התעקשה שאני אסדר את הבית, היא הבינה שאני עובדת
הרבה. פעם היא רמזה לי שאני שקועה בעבודה יתר על המידה ושאלה
אותי למה. לא ידעתי מה לענות, לא רציתי לפגוע בה, הרי היא
הייתה הסיבה לכך. העבודה זה המקום היחידי, אליו היא לא יכולה
להיכנס. היא ניסתה פעם אחד, אבל הלחץ, הלקוחות והעיקר מנהל
האזור שלי, הם אלו שהבריחו אותה משם. היא הבינה שהיא לא
משתלבת, החזירה מדים והתפטרה.
וככה יום יום היא מחכה לי בבית, היא והחתול, שדרך אגב שונאים
אחד את השני, כשאני חוזרת עייפה ומותשת, היא מבינה ונותנת לי
ללכת לישון.
-"רוצה לדבר על זה???" היא שואלת לפני שאני עוצמת את עיני.

-"לא, לא היום, לא הלילה..." אני עונה, מחבקת אותה חזק ונרדמת.
ורק אני יודעת עד כמה אני רוצה להתעורר ולהבין שהיא סוף סוף
אספה את הדברים שלה והמשיכה הלאה.