זה היה יום רגיל, כמו כול אותם הימים. היא אכלה ארוחת ערב,
וזרקה מבט חפוז על לוח שנה, מחר הוא חוזר. היא לא ראתה אותו
כבר שבועיים, וגם השיחה האחרונה יצא קטועה. הוא רק הספיק לומר
" אימא, דני בבית חולים. אנחנו עולים לקו, אד אני אנהל את
המבצע במקומו". היא דאגה, כמו כול יום, אבל זה כבר נהפך לשגרה.

שלוש דפיקות בדלת קטעו את רצף המחשבות שלה, היא הסתכלה על
השעון וליבה החל לפעום במהירות, כבר אז זה נראה לה מוזר שמישהו
יבוא לבקר בשעה כזאת מאוחרת. "כנראה עוד הפעם החברה האלו
מכבלים" היא חשבה והלכה לפתוח את הדלת. מרגע שהיא ראתה שני
גברים במדים ואיתם בחורה צעירה הכול הסתחרר, היא הבינה שקרה
אסון והתעלפה...

באותו הרגע, בקצה השני של העיר, אני ניהלתי וויכוח סוער עם
בעלי, אצלנו זה נהיה די רגיל, למה ללכת לישון מחובקים אם אפשר
לבלות שעות בוויכוחים וריבים. "אתה לא מבין..." התחלתי, אבל
צלצול הפלאפון לא נתן לי לסיים, ידעתי שאני חייבת לענות, הרי
אמא שלי לעולם לא מתקשרת סתם ובמיוחד לא בשעה כזאת. השעון שעל
הקיר הראה חצות.
"הי אמא, זה משהו חשוב?" שאלתי ישר מבלי לשמוע מה יש לה לומר.

"אמא, את בסדר?" הוספתי, לאחר שמהצד השני שמעתי שהיא בוכה.
"אסון, קרה אסון..." היא מלמלה והמשיכה לבכות.
המחשבות התרוצצו בראשי, אחי, משהו קרה לאחי, זה היה הדבר
היחידי שעלה לי באותו הרגע.
"דני, קרה לו משהו?" לחשתי והתפללתי. אני לא מאמינה באלוהים,
אבל מאז שאחי התגייס לצנחנים, התפללתי כול לילה לשלומו, וספרתי
ימים שנשארו לו לשחרור.
"לא, זה אלכס, הוא נהרג, אנחנו בדרך.." נשמע קולו של אבי.
אבא שלי, האיש החזק ביותר שאני מכירה, הוא אף פעם לא בכה,
אפילו בהלוויה של סבא שלי הוא לא הזיל דמעה, כול כך הערכתי
אותו על כך. אבל הפעם קולו רעד, הרגשתי שמשהו נשבר בתוכו,
יכולתי להבין למה.  

אלכס, החבר הכי טוב של אחי, נהפך לבן בית, מהרגע הראשון. הוא
עלה לארץ לבד, והורים שלי הרגישו מין צורך כזה לאמץ עוד ילד.
הוא ישן אצלנו אכל אצלנו, וזה היה מובן מעליו הרי הוא ואחי עשו
כול דבר ביחד. אחרי שנתיים גם אמא שלו הגיע לארץ. היא לא יכלה
לסבול את המחשבה שהוא פה, וגם לא נשאר לה שם איש. בהתחלה היא
קיוותה שהוא יחזור, אבל אחרי כמה זמן היא הבינה שכשהוא אמר
"אני רוצה לעלות לישראל, להתגייס שם ולשרת בשביל המדינה שלי"
הוא היה רציני.
גם היא במהירות נהייתה חלק מהמשפחה, במיוחד אחרי הגיוס, שתי
האמהות בילו ימים ולילות בשיחות טלפון. זה נראה שהן שואפות
כוחות אחת מהשנייה. תמיד הצחיקו אותי השיחות האלו, בדיעבד אני
לא מוצאת שום סיבה לצחוק.
ניתקתי את הטלפון, ובעלי הסתכל עלי כלא מבין.
"אני יודעת שזה נשמע רע, אבל הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו,
זה ..." התחלתי לבכות. הוא חיבק אותי ולחש "אני מבין, באמת,
הרי זה אחיך זה בסדר לחשוב ככה". הוא נישק אותי.
אני כבר לא זוכרת, איך הגענו לבית של נינה (כך קוראים לאמא
שלו), אבא שלי ניהל את כול השיחות, ועשה את כול הסידורים. אבל
כולנו הבנו שהרגע הקשה עוד לפנינו, הרי אחי לא ידע מכלום.
החלטנו בינינו שאני אבשר לו את הידיעה. למרות שכשהיינו קטנים
רבנו מכות רוב הזמן, עכשיו היינו הכי קרובים שבעולם. להורים
שלי זה נראה טבעי שזה צריך לבוא ממני, אני לא יכולה להגיד
שהסכמתי עם זה, אבל איזו ברירה הייתה לי.
נכנסנו לבית חולים, שם אחי בילה כבר כמה ימים, לאחר טעונה קטנה
שקרתה לו באימונים. חיפשנו את החדר בו הוא נמצא והזמן עצר
מלכת. בשקט פתחתי את הדלת, הוא לא ישן, הוא נראה כמחכה לנו.
"הי, קרצייה, חשבתי שלא תבואי" הוא בירך אותי לשלום. חייכתי
אליו.
"נו מה קרה, עוד הפעם רבתם" הוא המשיך בחקירה, הממזר הזה ידעה
לקרוא את המחשבות שלי, ורק מהמבט שלי תמיד היה מנחש מה עובר
עלי.
"לא, הפעם זה לא זה..." חיפשתי מילים, לא ידעתי מה לומר,
והעיקר איך לומר את זה.
"תבטיח לי שלא תשתולל, תהיה חזק, אנחנו צריכים להיות חזקים."
שתקתי כמה שניות והמשכתי "זה אלכס, הוא נהרג בזמן פעילות
מבצעית, אנחנו עוד לא יודעים מה בדיוק היה שם"
דממה, השנייה הזאת, חשבתי שנמשכת לנצח, הוא שתק.
"תגיד משהו...." לא סבלתי את השקט הזה, אבל אחרי ששמעתי את
התשובה, הבנתי שעדיף והוא לא היה אומר מילה.
"השם שלי היה רשום על הכדור הזה... אני הייתי צריך להיות
במקומו" זה המשפט היחידי ששמעתי מאחי, משפט שמהדהד לי עד היום,
וכבר עברו חמש שנים.

בהלוויה, בכינו, בשבעה, בכינו אחרי חמש שנים אנחנו עדיין
בוכים. פעם בחודש אנחנו נוסעים לבקר את נינה, היא הזדקנה מאוד,
אפשר להבין למה. פעם בחודש אנחנו עולים לקבר, כול החברים ביחד.
אחדים מהם אני לא הכרתי בהתחלה, ראיתי אותם בטקס השבעה וקבלת
כומתה, אבל אף פעם לא דיברנו. כמה אירוני שזה לא נשמע, אבל
המוות קירב בינינו.
פעם בשנה אנחנו מגיעים לטכס ממלכתי, להגיד את האמת אני לא כול
כך אוהבת את כול הטקסים האלו, הרי אנחנו זוכרים אותו כול יום,
הוא חי בליבנו. גם לנינה זה קשה, אבל היא לעולם לא בוכה
בטכסים. פעם שאלתי אותה איך היא נשארת רגועה כול כך, במיוחד
שקוראים את שמו והיא ענתה לי "שלוש דפיקות בדלת שינו את חיי,
מאז אני בוכה כול יום וכול לילה. אבל פעם בשנה אני רוצה שאלכס
יראה שאני חזקה ויהיה גאה בי, בדיוק כמו שאני הייתי תמיד גאה
בו"