זה התחיל עוד בגן, תמיד רציתי להשאר קטנה
רציתי לגדול ובכל זאת להמשיך להיות בגודלי הנוכחי, בערך.
אמא רשמה אותי לחוג באלט, היה לי גוף פורפציונלי בהחלט
בגד גוף וורוד לבשתי, נעלי ריקוד ורדרדות קאלסיות לריקוד
הופעתי עם החוג בלא מעט מקומות, היה לי תחביב נעים להפליא
כלכך מתאים לילדה עדינה-לא עדינה יחסית.
הוריי הביאו אותי להופעות, תמרנו אותי ועודדו אותי בכל אשר
חפצתי
פני עוטרו בפוני אשר כיסה את מרבית מצחי המעודן
שיערי הארוך החליק על כל גופי כמעט, עד המותניים.



עברתי לבית הספר היסודי בו למדתי בבקרים ורקדתי בשעות אחה"צ
גופי החל להשתנות בעצם בכיתה ג' או ד', כידוע, גיל ניצני
ההתבגרות.
אהבתי נורא ממתקים, כמו כל ילד וילדה בגילי.
היה לי קשה לקבל את העובדה שירשתי ממשפחתי את מבנה הגוף הרחב
והרגשתי שונה אך לא זה מה שהפריע לי להתפתח ולרכוש חברים.
התבגרתי אט אט, התעגלתי
בכיתה ו' הייתי בחוג ג'אז, כבר אז אני זוכרת את עצמי שמנמנה עם
מבנה בעייתי לריקוד.
לא היה לי ממש כיף בבית הספר, האמת שגם לא היה כלכך רע. בנוסף
הייתי בחבורת הזמר של בית הספר שם פרקתי עול.
סיכום לימודיי בבית הספר היסודי נזכר במילה אחת כ"בסדר" ומשם
המשכתי הלאה...



נעשיתי בעלת עודף משקל קל עד בינוני. במשך כמה שנים המצב נהיה
יותר ויותר מסובך.
בחטיבה נושא האסטתיקה והיופי היה מקובל מאוד. מי שלא היה שייך
לקטגוריה מופחתת, כך לפחות אני הרגשתי.
לא היה לי טוב עם זה, הבטחון העצמי שלי התערער אך לא הרגשתי
שיש בכוחי לפתור את הבעייה.
באותו זמן גם השתתפתי בתנועת נוער "הצופים" בה אחי וחבריו היו
מדריכים. המקום היה קרוב לבית.
השתתפתי בפעילויות, הודרכתי על הנושא "שיתוף פעולה" רבות במשך
השנה.

בכיתה ח' המשכתי להגיע לצופים באופן סדיר, זו היתה שנה לא קלה
בשבילי.
במחציתה הועברתי מרצוני מכיתת מחשבים לכיתת אומנות בה היו רוב
חברותיי.
למדתי אומנות, ירדתי בהקבצה, ירדתי בלימודים וכך עליתי לכיתה
ט'
שהייתה דווקא זכורה לי ככיף אך גם מרובת תהיות ומחשבות על
עזיבת בית הספר
והתמקמות בבית ספר חדש לגמריי. מחוץ לתוחמי מגוריי.



עליתי לתיכון, ללא אף אחד. התמקמתי לי בנוח, למדתי במחינה
שהתחילה לפני תחילת הלימודים
הייתי חזקה, קיר גבס קומפלט. היו המון בנים, פחות בהרבה בנות.
למדתי להסתדר
התאקלמתי לי בנעימים, הקשבתי ולמדתי כל הזמן. לכל אורך השנה
הייתי שם, פתאום אהבתי לבוא לבית ספר
פרחתי והייתי חדורת רצון ומוטיבציה להצליח ואכן כך היה. קיבלתי
תעודת הצטיינות בסוף כיתה י' בטקס שנערך מול כל בית הספר.
הייתי גאה בעצמי. התרגשתי מאוד. סיפוק חיובי זה היה לי.
על אף שמראי לא היה הצד החזק נהגתי להבליט את הדברים היפים
מלאת שמחת חיים וקור רוח.
בכיתה יא' התחלתי טוב, מחצית ראשונה מעולה, השנייה קצת פחות.
התחלתי בדיאטה שלי.
אכלתי טוב, בריא, מאוזן. ללא פיקוח דיאטני כלשהו. הקילוגרמים
התעופפו בקלות מסחררת ואני הרגשתי מעולה. תפריט המחולק לאורך
כל שעות היום, מוצרי דיאט, הליכות ברגל. ירדתי 20 ק"ג ב4
חודשים.


המחזור החל להשתבש, פשוט לא הגיע, איחר. אני יודעת שאין סיבה
לכך והתחלתי לדאוג. ביקשתי מאמא ייעוץ דיאטני והיא מצאה לי.
התחלתי ללכת למרפאת ש.י.ר.ן באופן קבוע פעם אחת בשבוע בשעות
אחר הצהריים והמשכתי לרדת במשקל. הם לא היו מרוצים, אני כן.
לאחר שלושה חודשים כבר לא יכולתי לחיות על תפריט שצומצם לדל
ביותר. לא יכולתי להשאר ולא להתפתות לכל המוצרים המתתוקים שהם
כנ"ל חולשתי עד היום. אז באותו זמן התחילה תקופה לא קלה.
תקופת מלחמה שלי על הגוף שאותו אני עודני רוצה. העליתי במשקל,
נורא פחדתי מזה. נורא נורא. עד כדי שיתוק. שום דבר כבר לא
עיניין אותי. לא חברים, לא משפחה, רק אני, עצמי ואנוכי. הפלתי
את עצמי עמוק לתוך מחלה שהיא חיצונית ממני. הסתגרתי בבית, לא
יצאתי עם חברים, הרבה דברים השתנו... לרעה.


כיום אני לומדת בכיתה י"ב, שקועה בתוך מחלה שסוחפת עשרות נערות
ונערים בגיל ההתבגרות ולא רק. מספר החיסורים ביומן בית הספר
יכול להמחיש זאת. לפעמים מוצאת אני עולם שלם שכשאני מחייכת
אליו הוא מחייך אליי בחזרה. כשאני אוהבת הוא אוהב ומחבק חזק
חזק.
הקואליציה נגד המחלה שמספקת גם כמקור של נקודות "רווח" מקשה
נשימה, אתן לה להאכל ללא תנאי. רוצה אני להמשיך את חיי מחוץ
לאפקט המראה המבלבל. מעוניינת לרכוש את התכנים אשר יימלאו את
הנפש שלי, את הריק הפנימי שנוצר עם הזמן. יודעת ומאמינה שאפשר
גם אחרת.