נמאס לי לצוף על הקו העדין הזה
שבין לרצות לראות אותך ולסלוח
לבין תיעובך וסלידה מפניך.
נמאס לי להאמין לך ולמצוא את עצמי מחכה לך
כל פעם מחדש.
נמאס לי להתבייש בך עמוק בפנים.
נמאס לי לשמוע את הבדיחות המפגרות שלך.
נמאס לי להכריח את עצמי להיות תמימה.
נמאס לי לא לנסות להבין.
נמאס לי לחשוב שאתה כאן ואולי הפעם זה באמת.
אולי הפעם אחרי 14 שנים יש לי אבא.
אולי אחרי 14 שנות גירושים הפסקת לשנוא.
אולי אחרי 14 שנות גירושים תפסיק להתנהג כמו ילד קטן.
אני רוצה לזעוק, לצעוק, להרביץ, לבעוט ולגרום לך להבין
שאני כבר לא ילדה קטנה.
שאתה לא יכול להגיד מה שאתה רוצה ולהתנהג איך שאתה רוצה.
שתפסיק לגרום לי להרגיש רע עם עצמי.
שתפסיק להעמיד אותי בינך ובין האדם שבאמת גידל אותי.
נמאס לי שאתה מנסה להסיט אותי.
נמאס לי לשקר לעצמי ולנסות לאהוב אותך בכוח.
נמאס לי שאתה לא עוזב וזהו.
אני רוצה שתעזוב.
אותי.
אני רוצה שתלך רחוק.
ממני.
אני רוצה שתעשה החלטה עם עצמך
ופעם הראשונה בחייך תחליט מה אתה בשבילי
ותדבוק בהחלטה.
אני לא רוצה להתאכזב יותר.
נמאס לי לאסוף את החלקיקים של הלב
אחרי כל פעם שאתה שובר אותו.
נמאס לי מכל הרע שהכנסת לי לחיים.
פשוט תעזוב.
או שתחליט להיות, אבא.