המסע ההוא, בעיר ההיא. לא רק דרך העיניים ראיתי הכול. לא רק
דרך האוזניים שמעתי. הפרטים הקטנים מתחברים בראשי כמו בתמונה
אקספרסיוניסטית. הדיוק שלהם כמעט נחבא מאחורי המילים הגדולות,
אבל בסופי משפטים, בין המילה האחרונה לנקודה, אפשר לראות את
החתכים. אנחנו פוסעים אט אט על המדרכה האפורה. חם באמצע הלילה
והיד שלנו כמעט באופן קבוע נשלחת אל המצח, גם כשהוא יבש.
לפעמים נדמה שאפשר להרגיש משב של רוח קרירה מכה בנו ומקפיא את
שפתינו שמכחילות לשנייה. ואולי בכלל הקור בא ממנו, כמו בועה
שעוטפת אותנו מהרגע שעליתי למכונית, לאורך הנסיעה השקטה, ועד
עכשיו.

המון אנשים מסביב מדבר בבליל של שפות. רובן זרות לי. המילים
כאילו לא מגולפות בצורה של האוזן שלי, לא נקלטות. הצרפתית
הקולנית נשמעת לי רומנטית בלילה שכזה, קצת כמו בסרט ישן, ואני
כמעט בטוח שעוד רגע הוא יסיר את הגלימה ויכניס אותי תחת כנפו.
זו הייתה תמונה שחיכתה להתרחש, לרגעים אפילו חשבתי שאני רואה
את היד שלו עושה את דרכה לכיווני, אולם דבר לא קרה. התפאורה
הייתה מוכנה, התסריט היה כתוב, אך השחקן הצטנן. אנחנו ממשיכים
לפסוע לאורך השדרה המרוצפת, עדיין ללא יעד מוגדר. שברי מילים
עפים באוויר. לפעמים עוברים אחד ליד השני (כמעט ולא הרגשתי,
כמעט עצמתי את העיניים) ולפעמים מתנגשים וצונחים לרצפה, והיא
חולית וקשה ו-40 שנה של אכילת לחם במדבר לא ממלאות את החלל
הגדול בפנים.

(- - אנחנו ממשיכים לצעוד והשמש קופחת על מצחנו. אני הולך כמו
עיוור, בלי לדעת עדיין לאן. אני הולך אחריו, כמו כולם. עדר
גדול של אנשים בעקבות הרועה יפה התואר. וגם אני באתי בשביל
ההצלה, בשביל הישועה, אבל החול נכנס לי לסנדלים, הוא מגרד
ומקשה על ההליכה. אני מרגיש אלפי נמלים מטפסות עליי ועוד רגע
יכסו את פניי וינשכו בכל מקום. הזיעה נוטפת ואני חושב שרק עוד
קצת, רק עד ההר, רק אחריו. עם הזקן הארוך והמטה הסמכותי אני
יודע שהוא לוקח אותי למקום טוב יותר, ואני צועד קשור לחבל הגס
הזה שהוא קשר סביב צווארי. פעמיים במהלך המסע הוא נגע בי, רק
קלות. העביר את היד שלו על הפנים שלי והמשיך הלאה, להעניק
מאורו לכולם.
רק מתחת לזקן הלבן שלו לישון, רק על הפנים לאט להעביר - -)

השלט הגדול קורא לנו לעבור דרכו, ואנו חוצים בכניעה. המטרים
הספורים מהכיכר ועד המקום נראים כמו נצח. לרגע הוא סוף סוף
מביט בי בעיניים טובות ואז מסיט את המבט. הצעדים נהיים כבדים
יותר. נדמה שלעולם לא נגיע, ופתאום אנחנו בדלת. יד נשלחת,
ושלום, וכמה אתם בבקשה, ושבו שם, והרצפה מלאה נסורת שמעקצצת
בכפות הרגליים. אנו מתיישבים ליד שולחן עץ עבה ורחב שצמוד
לקיר, אני, הוא והשלישי ששכחתי להזכיר אותו. במסע הזה רבים
נשכחים בדרך.

"תראו", אני אומר ובניסיון להסיח את הדעת מצביע על שמש בשמים
השחורים. "השמש זורחת במזרח", מורה עם האצבע, "ושוקעת כל ערב
במערב", האצבע שלי משנה את הכיוון ב-180 מעלות.
"לא", הוא אומר ומביט בי במבט זועף, "היא לא".
"למה לא?", עיניים פקוחות גדולות. האלכוהול מתחיל לחמם את גופו
אבל עדיין לא סודק את קליפת הקור.
"איך אתה מעז?" הוא עונה בלגלוג, "איך אתה מעז בכלל לשנות את
הטבע איך שמתחשק לך? חושב שאתה יכול סתם ככה להרים את האצבע
ולהפוך עולמות."
הוא לוקח לגימה ומתכונן להמשיך. אצבעי מתקפלת בעלבון.
"העולם נבנה על חוקים ברורים, הכול פועל בהתאם לתוכנית, יום
יום, שעה שעה", השלישי מביט בו באותה השתאות כמוני, "למה אתה
חושב שמותר לך לערער על זה סתם ככה, עכשיו ומייד? אתה חושב
שאתה כול יכול רק בגלל שאתה מאוהב? רק בגלל שיש לך כוכבים
ביד?"

הוא צועק ושותה, ושותה וצועק והזקן הקטן שלו מתמלא קצף. הייתי
מנגב לו הכול באצבע או שתיים, אם הייתי יכול, אבל הידיים שלי
תחובות עמוק בתוך הכיסים ולא אוציא אותן משם לעולם.

( - - אנחנו בערב האחרון של המסע, והארץ המובטחת נראית קרובה
מאי פעם. אתמול כשישבתי על סלע גדול לבן, הוא התקרב אליי ולחש
באוזני שמחר זה הסוף, מחר אנחנו מגיעים. עכשיו מותר למות, הוא
אומר, עכשיו מותר לאהוב. הוא גם מספר לי שאני אעבור את ההר
בלעדיו, שהוא לא יכול להכנס. האשמה מכה בי בחוזקה, כמו המכה על
האבן ההיא, הקטנה. והרי זו הייתה דמעה זכה שלי שפרצה מעיין
בנקיק, לא הוא. אף פעם לא. הוא מחזיק במטה העץ שלו בחוזקה ואני
מעביר את עיניי על גופו הגדול, ועל פניו המזוקנות, הרכות. בפעם
הראשונה אני רואה אותו בגובה העיניים. במשך רוב המסע הלכתי
מאחוריו, מחזיק את שולי אדרתו הארוכה. בלב משתוקק ציפיתי
לרגעים בהם הפנה את ראשו לאחור, וכמחווה של אדון לכלבו היה
מלטף את ראשי, או שולח חיוך אבהי רחב. להיות לו למחמד, לתחביב.
אני בחרתי את מקומי. אבל ליום אחד, לו רק יכולתי, תחת אדרתו -
-)

עוברת שעה ואני חושב שאני רואה סדק. אני בוגד בהבטחתי, מוציא
את היד מן הכיס בלי שאף אחד יראה, ושולח לגעת. הוא נבהל, קופץ
בבעתה ומסלק את היד, אבל לשניה יכולתי להרגיש אותו, מתחת לעור
התכלכל, את הוורידים שלו פועמים לי בין האצבעות. הוא מתרחק קצת
והעיניים שלו מחרימות אותי.
"בכל ציפייה יש עצב נבו", אני אומר לו והוא לא מבין. "רחל,
לא?" הוא שואל ואני מהנהן לחיוב. "פרוש כפיים וראה מנגד" - הוא
רואה ולא רואה דבר. "איש ונבו לו על ארץ רבה", ונדמה שרצפת
הנסורת הקטנה מתרוממת באוויר ובן רגע היא ניצבת על הר גבוה,
מתפרשת על פני שטח גדול ואנו בפסגה. אפשר להושיט יד ולגעת
בשמים אבל הידיים חזרה בכיסים, ואני חושב איך שוב ושוב אני
עושה את המסע הארוך הזה, והארץ המובטחת רק הולכת ומתרחקת, וכל
הארץ לי נבו אחד גדול.
בסוף הערב אנחנו יוצאים מהמקום, השמים שחורים עדיין ושמש תלויה
במערב. הרצפה שוב חולית וחם באמצע הלילה, רגליי כושלות ואני
כורע על הקרקע. הידיים שלי חופנות את האדמה הלוהטת, ושניכם
עומדים לידי, מביטים בי בפליאה. אני מרגיש אותך מאחוריי - אתה
מושיט יד, נוגע בשפתיים, בפעם הראשונה נוגע.
אתה מדבר על המדבר, על הארץ, על ההר הגדול שאנו עומדים עליו.
מילים רבות אתה אומר - "ויאמר", "ואלך". "ויכה", אתה אומר.
"בוא תבכה לי מעיין מתוך הסלע", הו לא, את זה אתה לא אומר.

(פברואר 2006)