בתור גרעין אתה יכול רק לקוות, להתפלל שתיפול, שיזרקו אותך
למקום טוב. אתה בסך הכל גרעין. פסיבי לחלוטין ותקווה היא
היכולת הכי טובה שיש בך, חוץ מלהצמיח פרות (ולזה אתה מקווה,
עוד לפני שחשבו עליך בכלל, מצד אילן היוחסין שלך), או שסתם, או
לא סתם, תהיה יפה.
נזרקת, הושלכת, או שסתם (שום דבר לא סתם) לאדמה הרכה
(מקווה), ממש כמו אל רחם אימהית. היא חובקת אותך אליה, מלטפת
אותך במגעה הנעים, וריחה כמו לאחר הגשם. ממש להסניף אותה -
פרויד היה מרוצה ממך. אבל הדחקת את זה. לוקח לך זמן לפרוץ את
המחסומים. אבל עד אז, מה אכפת לך - אתה בידיים טובות ורק מקבל
- כי מה אתה כבר יכול לתת.
ואתה ממשיך לקוות, כי נתינה נשמעת גם דבר מעניין. הצמיחה היא
דבר לא פשוט ואפילו מסריח, אם מותר להגיד, אתה מריח כמו חרא,
ולא נראה יותר טוב ואתה פשוט מתפשט לכל מקום אליו אתה יכול
להגיע. 'אתה רק גרעין - זה לא נראה לך קצת יהיר?' אבל אתה מסנן
את הקול הזה מראשך וממשיך בייעודך - מקווה.
אומרים שיש לך פוטנציאל, אתה מרגיש משהו אבל הוא מרוחק. ממש לא
תחושה של משהו שנמצא בך - רק אצל אחרים - אתה הרי בסך הכל רק
גרעין.
רגע נמת, רגע קצת והכל נעשה בהיר ומשונה. ניחוחות הטבע שסביבך
ובתוכך ממלאים את אפך - 'זרעי קיץ נישאים ברוח, מעירים
זיכרונות, מעוררים ערגונות' - ומאיר אריאל ממלא את אוזניך -
'זרעי קיץ באים בנחירים ורומזים איזה קיץ הולך להיות'.