בלי אבא.
לא, לא ממש בלי אבא. עם אבא, אבל לא ממש. לא באמת.
הכל בחיים שלו קרה נורא מהר. הוא התחתן בגיל 18, היא נולדה
כשהוא רק בן 20. הוא לא ידע מה קורה סביבו, כנראה שגם לא ממש
התכוון שכל זה יקרה.
הוא שנא ילדים קטנים. לא, לא שנא, שנאה זו אולי מילה חריפה
מדי, אבל הוא לא אהב אותם אף פעם. אפילו הודה בזה לפניה פעם
אחת, כשהייתה קצת יותר בוגרת. היא שאלה אותו אם הוא אהב אותה
כשהיא נולדה, אם התרגש, והוא רק אמר מה כבר היה להתרגש, כולם
נראים אותו דבר בהתחלה...
כל מה שהוא רצה זה מוסיקה. רק את המוסיקה שלו וזהו. שהעולם
ייחרב - רק לא להפריע לו, הוא כותב, או מתאמן. היא הבינה זאת
רק מאוחר יותר, אבל רק בגללו היא התחילה לנגן פסנתר. אולי
אפילו בזכותו. על אף שהיא שנאה את זה, להתאמן, ומוסיקה קלאסית
בכלל, וכמה שהיא דיברה על פרישה אף פעם היא לא באמת רצתה
לפרוש, עובדה שלא עשתה זאת אף פעם, רק לא לאכזב אותו.
הוא לא הסתדר עם אימא. תמיד היה עצבני, תמיד צעק. במיוחד אם
הפריעו לו או משהו לא הלך כמו שהוא רצה. תמיד בבוקר, אותן
צרחות של בוקר. לא אלימות אף פעם, חס וחלילה. רק צעקות. צעקות
שהיו אפילו חריפות יותר מאלימות, מילים קשות. חוץ מפעם אחת
שהוא ממש התעצבן וזרק על אימא בקבוק. הבקבוק אמנם לא פגע, אבל
זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את אימא ככה, בוכה, שבורה
באמת.
והיא, היא רק רצתה צומת לב. תמיד התחננה לצומת לב, נאבקה עליה.
היא לא הייתה מודעת לזה אף פעם, הבינה את זה רק שנים לאחר מכן.
אבל עם הרצון העז הזה לצומת לב היא גם פחדה ממנו, פחד אימים,
לא אהבה להישאר איתו לבד, כי הוא לא ממש היה מביע אהבה. בעצם
לא מביע אהבה בכלל. זה כנראה היה הדדי, הם שניהם לא אהבו
להישאר ביחד, לבד, אבל לא הייתה ברירה.
בגיל שמונה הם התגרשו. הם הבטיחו שנהייה בקשר מעולה, שאבא יראה
אותה כל שבוע, ואימא הבטיחה דירת רווקות עם כלב.
באותו לילה היה לה התקף בכי. היא לא ממש ידעה למה היא בוכה,
אולי מעוצמת השינוי הפתאומי, אולי מהעלבון שהיא האחרונה לדעת,
ואולי סתם כי פחדה שעכשיו היא תהייה ממש בלי אבא, כמעט באמת.

הזמן עבר, וגם אבא. כלב לא היה, אבל אבא בינתיים כן. מצא חן
בעיניה הסידור הזה. בהתחלה הייתה רואה אותו כל כמה ימים, אחר
כך קצת פחות. הוא התחיל לבשל, והיא מאוד אהבה דווקא את הדירה
שלו, מין דירת רווקים כזאת. תמיד כשהייתה באה היה מכין צ'יפס
וסלט, לא ממש טעים, אבל כנראה שנורא מצאה חן בעיניה הטרחה שהוא
עושה למענה. הוא התחיל להיפגש עם מישהי, גם היא מצאה חן בעיניה
מאוד. הוא אמר שהיא מקרה ישנה. היא למדה חינוך ילדים קטנים,
והסתדרה איתה מצויין.
אימא התחתנה שוב, וגם אבא. היא התרגלה לחיים האלו והתחילה
ללמוד להינות מהם.
למרות שעכשיו כמעט ולא ראתה את אבא או דיברה איתו בטלפון. לא
היו להם ימי פגישה קבועים, כמו לכל החברות שלה, כל יום שבת או
משהו כזה, כי אבא היה עסוק נורא.

אבא חלה. היא לא לקחה את זה ברצינות, הייתה בטוחה שהוא ייצא
מזה. משהו בכבד, השתדלה לא להתעניין, לא לשאול בדיוק מה יש, מה
גודל הסיכונים. רק כל פעם הייתה באה לבקר, בבית, להופעות שלו.
התחילה היפגש איתו הרבה, כנראה הרגישה שצריכה לנצל אותו עכשיו,
את זה שהוא איתה.
הם הסתדרו הרבה יותר טוב. כאילו עכשיו היה לו הרבה יותר קל
לדבר איתה, לצחוק איתה, עכשיו כשהיא כבר "גדולה". לא ממש
מבוגרת, סך הכל בת 15, אבל דיי בוגרת לגילה, וזה לא שהוא עצמו
היה נורא בוגר. היה להם נורא כיף ביחד, והיא התחילה לפחד, כי
המחלה החלה להחמיר.

ביום שישי הוא נכנס לבית חולים, לאשפוז. היה לו איזה התקף, לא
ממש הבינה, לא רצתה להבין. אשתו צלצלה אלייה בצהריים ואמרה לה
שהוא מאושפז כבר מהלילה, והמצב הולך ומחמיר.

עכשיו היא כבר ידעה. בלי אבא. ועכשיו - באמת.