בוקר אחד הייתי לבד וזה לא היה נחמד. ישבתי לי באמצע הפארק
הירוק והתחלתי לשרוק. אנשים עברו סביבי ולא אמרו דבר, אך היה
ברור, לפי המבטים, שהם לא רוצים אותי בכיכר.
ניסיתי להתגלגל מהמקום וזה היה נורא ואיום. במקום להגיע לשדרה?
נחתתי לי בשלולית קרה.
כמה נורא. (חבל שלא הייתה לי סירה). הבטתי סביבי וניסיתי להבין
לאן נעלם דני אהובי.
לאן נעלמו הוריו החמודים ואיך נטשוני בין זדים. זה לא היה
נעים.
מזג האוויר, שהיה כה יפה בבוקר ובצהרים החל להשתנות בין
הערביים. ובמקום שמש יפה וזורחת החלה לצאת מהעננים מקלחת.
ואני, כמו דני שלי המתוק, לא אהבתי להתרחץ, ממש כמו תינוק. אך
הייתי לבד ואת הדרך לא הכרתי, איך אגיע הביתה, את זה לא
ידעתי.
ניסיתי לדבר עם העוברים ושבים, אך אלה ברחו מפחד הגשמים. אבא
של דני יבוא לחפשני בודאי, הוא יודע שהילד לא יכול לישון
בלעדי. אך ככל שעברו הדקות, השעות, איש לא בא והתחלתי לבכות.
האם כאן נטשוני משפחתי הקטנה, אולי כבר מצאו לי תחליף אצל דני
במיטה. אך הנה לפתע יד נשלחה והרימה אותי באהבה מהרצפה. אימא
של דני, בכיתי משמחה, אימא לא יכלה לנטוש את אהובו של ילדה.
וכך כעבור דקות של נסיעה וטלטלה, הגענו הביתה והשמחה הייתה
גדולה. דני היה מאושר למראי, אלא מה, ויחדיו נרדמנו בעריסה
החמימה.