"בואו גברותי ורבותיי, התקרבו! אל תתביישו. אצלנו יש קוד לבוש
מאוד קפדני אבל אתם כולכם עומדים בו מצוין. בואו התקרבו אליי,
שפשפו את עיניכן והביטו מסביב. הצטופפו כך שכולכם תוכלו לשמוע
ולראות.
ברוכים הבאים! הביטו סביבכם אך אל נא תהיו מופתעים כי אצלנו
הכול אפשרי ואתם יודעים זאת. כולכם נראים מצוין הלילה ויש המון
אנשים שתשמחו מאוד לראות שם בפנים", אמר האיש הנמוך השמנמן
בחליפה השחורה המפוארת והצביע על דלת מעץ מהגוני עתיק, שעמדה
איתנה מאחורי גבו.
"אני אהיה המארח שלכם היום בערב, שמי כלל אינו חשוב כי הרי לא
אותי הגעתם לפגוש, אז אל תפחדו, בואו אחריי", אמר האיש ודחף את
הדלת הענקית שנפתחה בלי מאמץ כאילו הייתה חדשה ומשומנת היטב.

אור בוהק הציף את עיניהם של האורחים המצטרפים מנברשות הקריסטל
באולם הנשפים. הם הרימו את עיניהם והופתעו לגלות תיקרה ענקית
בצבע כחול שמיים.
האולם היה מלא אנשים, כולם רקדו בהרמוניה מושלמת לצלילי מנגינת
מוזיקה קלאסית נעימה. צחוק ופטפוטים נשמעו מכל עבר.
"אל תפחדו רבותיי", אמר המארח שכבר נכנס לתוך האולם והחזיק את
הדלת פתוחה בפני האורחים.
"אייל, היכנס בבקשה", אמר, בעודו מסתכל על איש צעיר לבוש
בחולצת מיזע אפורה ישנה ומכנס ספורט עם קרע גדול על הברך.
"אייל היכנס, אני בטוח שתשמח לראות את מה שהכנת לעצמך".
אייל הביט בפנים המומות במארח ופסע קדימה לפני הקבוצה. הוא
נכנס לאולם, עיניו מתרוצצות בין פינה אחת לשנייה.
הקבוצה, שלא הורידה את עיניה מאייל ובהתה בו בעודו נכנס לתוך
האולם לפתע שמעה את צעקתו הפתאומית והמופתעת של אייל: "מה
את...!?"
תחילה אף אחד לא הבין אל מי אייל דיבר כי ההמולה מסביבו לא
נראתה כמתעניינת בו במיוחד, אך רגע אחרי הופיעה מולו בחורה
צעירה, לבושה בשמלת ערב כחולה נוצצת עם מחרוזת פנינים צחורה
כשלג על צווארה, חיוך גדול על פניה ושערה השטני גולש על
כתפיה.
"אייל, אני שמחה מאוד פגוש אותך הערב" אמרה.
"אה...?" קטע אותה אייל בקול מתפלא. "איך את יודעת איך קוראים
לי? בסך הכול פגשתי אותך בדרך חזרה מהעבודה באוטובוס".
"איזה חמוד אתה", אמרה הבחורה וחיוך גדול התפשט על פניה. "בוא
נרקוד, תספר לי איך היה היום שלך", היא אמרה לו, תפסה את ידו
ומשכה אותו בכוח לתוך ההמון הרוקד.
הקבוצה המופתעת שכלל לא ציפתה למחזה זה הסתכלו אחד על השני
בפרצוף נדהם.
"טוב גבירותי ורבותיי, מי יהיה הבא בתור?", שאל המארח בקול
לגלגני "או שאולי אתם כבר לא צריכים אותי?", הוא שאל אך לא
קיבל שום תשובה מהקבוצה. "מצוין!... מיכאל, גש אליי".
אף אחד לא זז. הקבוצה החלה להסתכל מסביב בחיפוש חברם האובד.
"מיכאל, אל תתבייש, כאן כולם נמצאים בבית, כל אחד כאן ירגיש
הכי טוב שרק אפשר".
"אני כאן", אמר קול באס נמוך ונער ממושקף כבן 14 הופיע בין
הקבוצה.
הנער ניגב את הריר המיובש מפינת מפיו עם שרוולו העטור בציורי
צבי הנינג'ה והניח את ידו הקטנה בידו השמנמנה של המארח.
המארח משך בעדינות את מיכאל לתוך האולם הגדול והשאיר אותו
לעמוד בפתח לרגע.
"איילת? מה היא עושה פה?", התפלא מיכאל והסתובב למארח.
"אל תשאל אותי", הוא ענה בחצי צחוק. "זה החלום שלך, לא שלי".
הילדה התקרבה למיכאל ובקול מלא ביטחון עצמי, לא אופייני לגילה
הצעיר אמרה: "ראיתי אותך בבית הספר היום. תגיד, אתה
בשיעור...", היא אמרה ותוך כדי כך משכה את מיכאל לתוך ים
האנשים הצוחקים והרוקדים.

"בואי מיכל, תורך עכשיו", פנה המארח לנערה שעמדה וקימטה את דש
חולצתה עם הדפסי הדובונים. הנערה הקטנה הרימה את מבטה מהרצפה
והביטה באיש בעיניים חומות ענקיות, קרות ועצובות מאוד.
"אוי מיכלי, אני אהיה כל כך שמח לראות את החיוך המדהים שלך"
אמר המארח ועשה צעד אחד הצידה מהדלת.
גבר בגיל העמידה עם שיער שיבה שופע הופיע במעבר. הוא לבש חליפה
שחורה מחויטת שנראתה כאילו נתפרה לפי מידותיו בדיוק. ידיו היו
משולבות על ביטנו והוא הביט בחיוך ביישני על מיכל.
"היי מיכלי", אמר האיש והקבוצה ראתה דמעה מתנוצצת בעינו.
מיכל הרימה את מבטה וסקרה בהלם את כל גופו של האיש. "אבא" אמרה
מיכל בפליאה רבה. "אבא, זה אתה?", אמרה וחיוך קורן כאילו הדליק
את כל נברשות הקריסטל על פניה בין-רגע.
"כן מתוקה, הגעתי במיוחד בשבילך" ענה האיש בקול רוטט.
"אבא, כל כך התגעגעתי אליך, לא הפסקתי לחשוב עליך אפילו לרגע
אחד כל הזמן הזה".
"עזבי את זה עכשיו מתוקה", אמר האיש והניח את ידו הגדולה על
גבה. "בואי, ספרי לי כל מה שהפסדתי בתקופה האחרונה".
מיכל החלה לצחקק ועקבה אחרי חבריה האחרים שכבר התמזגו להם לתוך
ההמון הצוהל.

"אוקי גבירותיי ורבותיי, עכשיו תורכם, אתם לא רוצים להעביר את
הלילה בלחכות כאן בפרצופים מופתעים, אנשים רבים מצפים לפגוש
אתכם. את הפגועים, הנבגדים, הביישנים, הבודדים והמתגעגעים.
בואו כולכם, היכנסו אחריי, אנחנו מבטיחים לא להעיר אתכם עד
הבוקר ועד שכל זה יהיה אמת, כי היום אתם אורחי הכבוד בנשף
החלומות.