מביט בחיוך טבוע באדום, ברק שיניים לבנות, עיניים בוהות חזקות.

"אני מפחד" הוספתי עוד מבט כועס. "בורח מהחרטה... עד שהיא שוב
מגיעה"
"אם אתה רוצה אותי אז תבוא, אני מחכה..."
"אבל... אולי זה לא נכון. לא מתאים. לא טוב. איך לוקחים סיכון
כזה, כל כך גדול?"
והיא מצאה לה כר דשא ירוק. בחרה אותו בקפידה, מזיזה שני עלים
יבשים, בוחנת נמלה שאבדה את דרכה ומרימה ענף, כזה של סתם חסר
משמעות.
"אני לא מבין אותך" חזרתי וניסיתי שוב "את לא מפחדת? את לא
חוששת? את לא מבינה שפשוט אנחנו לא יכולים לדעת וזה... כל כך
מסוכן"
מצאה מבט ישן, על כביש שנזנח מזמן, רק הולך רגל זקן, אופניים
מרכיבים ילד ועוד אישה מבוגרת מחזיקה יד של איש מבוגר. והיא
מביטה ומחייכת.

עיר עמוסה בדיבורים, בית בולע ארבע נפשות שיושבים, נשבים לתוך
כוחה המהפנט של קופסא עם מסך זכוכית. כורסאות נוחות שנשכחו
מזמן, רגליים עצלות מונחות זו על זו אצל האחד, פרוסות לרוחב
אצל שני ומונחות על קצה של ספה אצל אחר. עיניים בוהות, אף
נושם, זרועות רדומות, קצת אצבעות ומילים עצורות. אחד מבוגר,
מתנועע קלות, מביט באחרת מבוגרת, לא מחייך... תוהה, חושב ולמה
הם פה. 'מה הקשר?' הוא שואל, היא לא מעניינת וזה לא מעניין.
אבל הוא נשאר זמן כה רב, כי חבל לעזוב אחרי כל כך הרבה זמן.
ופעם הייתה כה יפה, גם קצת עכשיו. אבל כשהיא מדברת, המילים כבר
לא מעניינות והפה שלה יבש ומאחוריהן כבר לא יודע לקשר את
המחשבות. הבית נקי, הביוב פועל, המקרר חדש עמוס במצרכים שרק
נקנו אתמול, כשקר הוא מדליק תנור, אבל רק בחורף וכשחם הוא פותח
את המזגן, אבל רק בקיץ וזהו...

עיר עשויה מכוניות, כבישים, חלונות נפתחים, נסגרים, בחושך
מוארים. בבוקר מוקדם משאית מגיעה ולוקחת את הזבל, כמה חתולים
מתרוצצים ליד פתח הדלת, מייללים בידיעה שיקבלו אתנן לקיבה
ריקה. הרבה חוטים, כאלו המובילים חשמל, אחרים נושאים קולות שיש
בתים שבהם ייהפכו גם למילים. בבוקר עבודה, גם בצהריים ואחר כך,
בערב, קניות, אותו מכשיר שמשכיח ושינה. בין לבין יש גם כמה
קולות, לפעמים קצובים ולפעמים צעקות. אחת ילדה אחד ילד ופעם
היה גם כלב. זה האחרון נדרס, אז קנו חדש ורק שבוע שעבר הלך
לאיבוד, אז בינתיים אין. אבל אולי, אם הילדים ירצו יקנו חדש,
הרי יש הרבה.

היא מרוצה, גם הוא מרוצה כי לא כועסים. מנסה להיזכר, פעם הייתה
מניחה אצבעות ביישניות על הירך שלו, הוא היה מביט והיא מחייכת.
היה עושה פרצוף עצוב והיא צוחקת. כשהיה מדגדג אותה שם מאחורה
בין הזרוע לגב, הייתה קופצת ואז מחבקת. כשהיה חוזר הביתה
מעבודה גם היא הייתה חוזרת. "התגעגעתי" הייתה אומרת, זורקת מבט
חזק מעורבב בכחול ירוק ותשוקה של קצת. כשהיה הולך למטבח הייתה
בועטת. "איזה תחת שרירי", מגחכת.
"אני רעב" פותח את המקרר, עוד מבט על חומוס, אחד על גבינה ואחר
על לחם שעבר זמנו.
"גם אני... לא מתאפקת", אוחזת בזרועו ומסתובבת.
מביט בהבל פיה מתנשף, חום רווי אדים, לשון רכה ושפתיים עשויות
בשר רך ונעים. אז נרתעת לאחור, מרחיקה את ראשה, מנתקת את פיה
מפיו ושואלת: "למה אתה רעב?"
"כן ... כן... רעב אלייך. יש ברירה? גם ככה המקרר ריק, אז
לפחות... אם הקיבה רפויה אז... אני מתכוון אם יצר הרעב לא מגיע
לסיפוקו אז טוב שמשהו אחר יתמלא."
כבר לא צוחקת, אוחזת בעורפו ומנשקת. "אבל לאט", אומרת.
מרים אותה על זרועותיו ופותח דלת. מסדרון קצר ומיטה קצת חורקת.
השמיכה עבה ונמשכת, מתחבא בתוכה, מתכרבלת בו, קצת נאנח, והיא
איתו. מצמיד את גופו והיא מסתובבת, מביט בעיניה, מחייכת. קצת
קריר כי כבר סתיו. החלון גם פתוח וגם סגור. אז הוא קם, לפני
שהיא מבקשת, סוגר את הזכוכית והרוח מתרגזת.
"מחר בוקר", אומר. היא מהנהנת. "אולי נטייל?" שואלת. "את לא
עובדת?". "אתה בחופש, אז אני גם אקח". "לאן?" "נסתכל במפה",
אומרת, "נטיל אבן והיכן שתיפול..."מושיטה זרוע ארוכה שממשיכה
ועד לירך רכה נמשכת "... לשם ניסע".
"את לא ישנה?", שואל. "קצת מנמנמת". "חשבתי", מסתובב לעברה,
מנסה לצוד את מבטה, "מה יהיה כשנזדקן. אולי גם סתם עוד כמה
שנים כשנתבגר ביחד". "גם אני מעט חשבתי, אבל כבר שכחתי. אני
עייפה!"
מוריד את השמיכה, מתקרב לקצה, מושיט רגליים, צעד אחד ועוד אחר,
דלת נסגרת. קול של מים מתחלפים בשירותים ושוב הדלת.
"אולי נעייף אחד את השני?"
"מתי?" היא שואלת "כבר עייפת אותי, אני ישנה. אתה לא רואה? אין
שום סיבה לחכות לעתיד, כבר עכשיו אתה שומר אותי עייפה, אתה לא
נותן לי לישון"
"כן", מוסיף, לא ממש מקשיב, רק מתוך הרהור ממשיך: "אולי אז כבר
לא נעניין אחד את השני. סתם נחיה ביחד מתוך הרגל וגם סתם נביא
ילדים כי ככה צריך אבל מעט ובלי אהבה..."
פותחת עיניים, מסתכלת, מהנהנת לעצמה, מכווצת מצח, פותחת שפתיים
רכות ואז מתחרטת.
"לך זה לא יפריע, כי תתמכרי לאיזו טלנובלה ואני גם ככה אעבוד
רוב הזמן. כבר לא ממש ישנה לי איזו אישה ישנה בצד השני של
המיטה."
"אבל אני לא מבינה, למה פתאום עוברים לך דברים כאלו בראש?"
"וזה כבר לא יהיה משנה מה כל אחד אומר. כי המילים גם ככה
חוזרות באותם משפטים. את תהנהני תמיד ואני אסכים, לפעמים אחייך
ואת תקני לברדור גדול... בהתחלה, כדי שיהיה את מי ללטף ואחר
תחליפי בפינצ'ר בלי כל הסבר. כאשר נרצה מעט ספורט, אז נוסיף
עוד משחקי מריבה.  אני לא אקשיב לך, תאמרי שזה לא נורא כי
מעולם לא הקשבתי. אסתובב ואת תשתקי."
"אתה לא עייף?" שואלת.
"כן, לא יודע למה עלו לי כל המחשבות האלו בראש. הלו  אין שום
סיבה... סתם עוד דאגה ריקה..."

עיר עשויה שתיקות, המילים באים בפרסומות, אוטובוסים מקושטים
במשפטים ריקים, לוחות מודעות, מספרים על מוצרים מיותרים. הרבה
צעדים, הרבה אנשים, מעט מביטים, מעט מסתכלים וכבר לא מרגישים.
בית גדול, עם חדרים עמוסים, שלט שחור מכוסה בכפתורים, מסך
טלוויזיה ושני אנשים. הילדים ישנים. מביט הרחק לעבר תוכנית, גם
היא. כמה שערות הפכו לבנות, יש שנשרו. מבטים התחזקו, הפכו
לקבועים, לא משתנים. מביט לצדו, בכורסא ליד, אישה יושבת. עודה
נאה, קצת מבוגרת. גם הוא. לא רבים, גם לא כועסים. הרבה כלום
ומעט מילים.