טל הביטה עליו חוצה את הסמטה. הלב שלה פעם בחוזקה והיא לעסה
כמה ביסים אחרונים מהכריך שלה אך בקושי הצליחה לבלוע אותם.
מרחוק הבחינה בו מביט באחד מחלונות הראווה כשהוא מצמיד את תיק
הגב קרוב אליו. הוא נראה מהורהר לטעמה והיא הצליחה להבחין
במבטו נע אט אט לכיוונה, היא מיהרה להפנות את מבטה וחשה כיצד
הוא סקר אותה במבט בוחן. היא שוב הפנתה את מבטה לעברו בזהירות
וחשה איך פעימות הלב שלה גוברות ככל שצעדיו התקדמו אליה.
הנה, עוד מעט יבוא להגיד לה שלום מאולץ וכנראה ישאל אותה אם
היא בסדר והאם יש לה מישהו חדש. היא תהתה אם לשקר לו או לא.
מצד אחד, היא ידעה שהשקר יהפוך אותה לילדותית מדי, מצד שני היא
לא רצתה שיחשוב שאף אחד לא רוצה בה יותר.
היא הבחינה בו עוצר בפתח המסעדה, קרוב לשולחנה. היא בחנה אותו
היטב. התחילה מנעלי הספורט הישנות שלו, ואט אט עיניה פזלו
לכיוון מעלה והיא שמה לב למכנס שקנתה לו לפני שנה. כשעיניה
המשיכו לעלות כלפי מעלה היא נתקלה לפתע במבט החודר ששלח לה.
היא השפילה את מבטה וחשה איך סומק קל מציף את לחייה.
היא שמעה את הפסיעות שלו אט אט מתקדמות אליה והבחינה בו עומד
לפניה כשמבטו מנומס.
"היי", היא שלחה לו חיוך מבויש.
"היי", הוא חייך בנימוס. ולאחר דקה קטנה הוסיף: "סליחה, אבל את
יודעת אולי מה השעה?"
היא הרגישה איך לבה צונח בקרבה, ומצחה מתחמם לאט. היא שלחה לו
מבט לרגע קט והרגישה איך גרונה ניחר והמילים נבלעו בתוכו.
"גברת?"
"מה אמרת?" היא פלטה בקושי.
"שאלתי מה השעה... את בסדר? את נראית חיוורת", הוא מלמל ללא
הבנה.
"נאור, אתה לא זוכר אותי?" היא אמרה בשקט.
נאור הביט עליה דקה קלה, בוחן אותה מכף רגל ועד ראש ואז מבטו
הוסיף להיות מבולבל, אז משך בכתפיו ושלח לעברה: "לא, אני אמור
להכיר אותך?"
איך יכל?! חשבה בעצבנות מרירה, איך יכל לשכוח אותה לאחר שלוש
שנים מקסימום שבהן בילו יחדיו ואף חשבו להתחתן. איך יכל לשכוח
אותה לאחר שעברו חודשים בודדים מאז הפרידה? המחשבה הזו פרכסה
בבטנה והיא רק רצתה להקיא את כל האוכל שאכלה. לפתע היא משכה
באפה הנוזל והרגישה איך מוחה קודח מכאב כמו שכל פעם קורה לה
כשהיא עצבנית או מודאגת.
"לא משנה", היא מלמלה בהנף יד, ואז הוסיפה ללא חשק: "השעה
ארבע".
"תודה", הוא שלח לה מבט אחרון מלווה בחיוך מתוק. היא חשה במבט
החושב שבוודאי שהיא משוגעת. אחרי זה המשיך בדרכו במורד הדרך
ופנה שמאלה. היא הבחינה איך הוא נהיה קטן יותר עד שנעלם כליל.

טל פסעה ברחוב הומה האדם. מידי פעם ראתה אנשים שהיו מסוגלים
לחייך. היא לא יכלה לחייך, ובכלל זה היה בלתי אפשרי בשבילה
להרגיש משהו אחר מכאב.
עבר שבוע מאז שעשתה את הניתוח המוזר שגרם לה לשכוח. לשכוח
מהכול. הרופא אמר שייקח לה מספר שבועות להתרגל לזיכרון המחוק
שנמחק אט אט מזכרונה. זה שרף וכאב אבל הכדורים שלקחה עזרו לה
באופן מזערי לרפא את הכאב.
היא זכרה במעורפל איך חתמה על חוזה שאמר שישנן תופעות לוואי
למחיקת הזיכרון. הרופא דאג למחוק לה את הזיכרון מאוסף הזכרונות
המאושרים אך אמר לה שלא תמשיך להרגיש כך לעולם. ובכל זאת היא
העדיפה ככה לחיות, או לפחות ככה חשבה.
פתאום היא עצרה והביטה בחנויות הראווה. היא חשבה על זה שהבובות
נראות יותר מאושרות ממנה, וכמה ייאוש מוזר היא מרגישה בתוך לבה
הריקני.
היא הפנתה את מבטה וקלטה מסעדה שמשום מה זכרה שהיא מכירה אותה
מאיפשהו. היא עמדה וסקרה את המסעדה שוב ושוב ולבה קלט גבר
בשנות השלושים לחייו יושב ליד שולחן ומביט עליה במבט חודרני
ומלא כאב. פתאום הבינה שהיא לא היחידה שמרגישה ככה ומצאה לעצמה
שותף החש בכאבה, כאב של זיכרון מחוק.
היא פסעה לעברו ולפתע חשבה שאין לה מה להגיד לו, לאותו בנאדם
שהיה זר גמור בשבילה. אבל רגליה נשאו אותה לשם, והיא עמדה שם,
מביטה עליו.
"היי", הוא חייך במבט מבויש.
"היי", היא חייכה בנימוס. "סליחה, אבל אתה יודע אולי מה השעה?"