אני בכלל לא אוהבת דבש, הוא מתוק מדי, מתיקות צרופה, ובכלל חיי
לא ידעתי איך לעכל טוהר כזה, הוא נראה לי חשוד מדי, חצוף מדי,
כל שנייה יעקוץ יעקוץ יעקוץ.
אבא ישב ליד שולחן האוכל ואכל זית ועוד זית, מהסוג החריף שאני
לא יכולה אפילו להריח, הושיט לי סנדוויץ' עטוף ואמר "יום טוב".

ידע הוא כוח.
אני רוצה רק לדעת את כל הדברים שעדיין אני לא, אך קודם עלי
לדעת מה הם אותם הדברים, וכשאדע את הכל ארצה רק לשכוח כי הידע
יעכל אותי מבפנים כמו חומצה וישאיר אותי חלשה בפנים וחזקה בחוץ
כי העולם יחשוב שהכוח עימי, הרי יודעת אני הכל.
קח את הידע! קח את כולו! טיפש טיפש טיפש שכמוך, שם אותי על מדף
אלילים וכל יום מעלה מנחה לכבודי ואני צוחקת ברשע ולוקחת הכל,
ואיזה עולם זה שבו אני חזקה למרות שבעצם הכל מפחיד אותי, גם
אתה.
שבעה עולמות לי יש, כל דבר רוצים הם, ואז לוקחים ואז זורקים
ואז לוקחים ולוקחים ולוקחים ולי אין כלום חוץ מצל ואז כשמחשיך
אני לבדי אבל פוחדת אני מהחושך! דברו איתי בבקשה, הסיחו דעתי
ממוחי שכמו בית חרושת לפחד מייצר עוד ועוד ועוד עלומות אור כדי
שבעולם כזה או אחר יהיה מי שילעג לי.
הלק האדום שעל ציפורן האגודל שלי התחיל להתקלף.
אדוני הנכבד! אם לא תחזק אותו עוד יראו שהוא חלש, טיפש טיפש
טיפש שכמוך, אינך יודע שאדום הוא צבע האש? שמעת פעם על אש
חלשה? מי יעיז להביט עלי אם יחשוב שאתפורר לו מול העיניים? הבה
ניקח חרבות ונעמוד על המשמר כדי שלא יחצו את גבולותינו אויבים.
ברור שגם חברינו הם אויבים איזו מין שאלה זו בכלל, חסל חסל חסל
אותי ברגע זה ממש ואל תתכווץ מפחד, יודע אתה טוב מזה, חונכת על
ידי.
זמן האוכל עכשיו יקיריי.
אני פותחת את עטיפת הסנדוויץ' של אבא ולוקחת ביס, טעם מתקתק יש
לי בפה.
נכון משעשע?
אבא נתן לי לחם עם דבש ואני, לא ידעתי.