הגשם ניתך בחוסר רחמים, הופך כל בריאה איתנה לגור שרק הרגע יצא
מרחם אמו. זה היה אחד החורפים הקשים - ויש הגורסים המבורכים -
שידעה ארצנו הקטנה. ללא ספק, הסובלים הגדולים של המצב הקשה היו
אותם אנשים שנדחסו כסרדינים בתוך קופסת השימורים שכונתה תחנת
אוטובוס. בדרגה נחותה יותר ניצבו המאבטחים האומללים שמשכורתם
הדלה היתה מותנית בדילוגים מתמשכים בין אוטובוס אחד למשנהו,
כשהתחנה מהווה עצירת ביניים. אבל על הקורבן האמיתי מבין כולם
לא היה ויכוח. הקורבן האמיתי היה מאבטח אחד ומיוחד, שכמוהו עוד
לא ראה העולם ואולי גם לא יראה. במעיל נפוח שהסתיר כל סממן
אנושי וכובע צמר ספוג במים מלוחים, סבר המאבטח כי נולד בזמן
הלא נכון ובמקום הלא נכון.

השעה היתה ארבע אחר הצהריים - שעת העומס. התחנה היתה מלאה בכל
סוגי האנשים, החל מהזקנות הרכלניות שגררו אחריהן עגלה עמוסה
בכל טוב, וכלה בילדים זאטוטים שתיק גב אימתני מסתיר את קיומם
והפה שלהם גדול יותר ממידתם. ביניהם הילכו אנשים תמהוניים,
זעופי פנים, כאלה שמצצו סיגריות באובססיביות בטרם יגיע תורם
לעלות על הקו. היו גם כאלה שקטים וביישנים שנוכחותם הצטמצמה
בין כל הסחף הבלתי פוסק הזה. הם היוו את מרבית הממתינים בתחנה,
אך אנשים נוטים לזכור רק את המיעוט המוקצן מבלי להתייחס אל
הרוב המצוי. מהתחנה עלה ריח מצחין של עובש וזיעה מהולה בבשמים
מזויפים, ולמרות שאיש לא יכל לסבול זאת המשיכו כולם להצטופף
בכדי לא להשאיר אף איבר בפני הגשם הקטלני.

רק המאבטח - השפוי מכולם, ועל זה איש לא יטיל ספק - עמד מחוץ
לעדר והסתכל על המציאות השגרתית הזו, הכל-כך מאוסה בעיניו. הוא
ניסה להסביר כיצד הגיע למצב הנוכחי. כיצד עלם צעיר ומבריק מבלה
את רוב יומו בשיטוטים במקומות המוניים ודוחים שכאלה, במקום
לעשות את מה שהוא הכי חפץ לעשות? לחשוב, ליצור ולשתף את העולם
בחוכמתו היוצאת דופן.

ככל שהגשם התחזק כך גברו הקיטורים, בעיקר מאזור הזקנים. הם
התלוננו על זה שכשיגיע האוטובוס (והוא יגיע באיחור רב מאד. ככה
זה תמיד בימי חורף קשים אלו, ובכלל, בכל ימות השנה) לא יהיה
להם מקום והם יאלצו להמשיך להידחס ולעמוד ולמעוד, כשמצבם
הגופני אינם מאפשר להם זאת. הפחד העיקרי שלהם היה אותם ילדים
זאטוטים שהתנפלו על האוטובוס בטרם עצר ופתח דלתותיו. להם לא
היה אכפת כלל ממצבם הגופני של הזקנים. הם קפצו והתנפלו כחיות
טרף מורעבות, ובאם נשאר מקום באוטובוס המצחין הרי שהם תפסו
אותו. מדי פעם היה זאטוט שמוסר עוד נשאר בשכלו, קם ומפנה את
כיסאו לאחד הזקנים.

תפקידו של המאבטח היה שמירה על הסדר באוטובוס ובתחנה, וחיפוש
אובססיבי אחר חפצים ואנשים חשודים, אשר עלולים להתיק את השקט
(עד כמה שהיה שקט) ממקומו. הכי קומם אותו היה כשנאלץ להתעסק
בבעיות משמעת כמו מורה בבית ספר. "האם זה לא התפקיד שלך,
אדוני?" שאלו אותו לעיתים מבוגרים קטנוניים. "תראה את כל אותם
ילדים מפונקים. מישהו צריך לשים לזה סוף". אני הוא לא האיש
הזה, רצה תמיד לענות להם, אך ידע שבכך יזכה למהלומה קשה מצד
מעסיקיו. הוא תמיד הרגיע עצמו בכך שהעבודה זמנית, ובקרוב יזכה
להגשים את עצמו. ומכיוון שהוא בעל ניסיון בתחום, וחזותו הגדולה
(עצמות כבדות היו דבר תורשתי במשפחתו) תורמת למקצוע המאיים,
התקבל לעבודה בלי קושי (ובאמת שלא היה לו כוח רב לשיטוטים עבור
תעסוקה כלבבו.)

אנשי התחנה כנראה יגעו ממלמולים וקיטורים, והקדישו כעת את זמנם
לבהייה בשכניהם ובצקצוקים שרמזו עד כמה הם מיותרים. המבטים היו
מגוונים. חלקם הביעו זעם רב, אחרים הביעו אומללות גבורתית כשל
קדוש מעונה, וחלקם פשוט חיפשו אחר נפש שתזדהה עמם. אבל כאשר
דובר במבטים כלפי המאבטחים כולם היו זהים. למרות שהיו זהים לא
היה ניתן להבין את פשרם. אחדים היו אומרים שהמבטים מעידים על
חוסר הבנה ותמיהה, אחרים יטענו סקרנות, ויש שאף יקצינו ויאמרו
כי הם מעידים על זלזול. את המבט תמיד ניסה המאבטח לפענח, אך
הזמן לא אפשר לו שכן ברגע שהחזיר מבט לאחד האנשים הוא מיד פתח
פיו לאות הפתעה והשפיל מבטו כמי שנתפס בשעת מעשה זדוני. זה
העציב את המאבטח. המבטים דיכאו אותו. אם היו מכירים אותי באמת,
חשב המאבטח, המבטים היו שונים. אבל הם לעולם לא מנסים להכיר,
אלא בטוחים שהם מיד יודעים מי אתה וממשיכים עם אותו קו מחשבה.
הגשם התעייף מעט.

המאבטח חזר להסתכל באנשים, והופתע לגלות כי הוא רואה אותם באור
מעט שונה. הסיבה לשינוי לא התוודעה לו. הוא הסתכל עליהם ברוך
וחמלה וחשב כמה הם אומללים. כמה כולנו אומללים. כל עולמנו סובב
סביב האומללות ואנו מסרבים להכיר בה. כאשר תיעלם האומללות ואנו
ניזון מהאושר העולם יהיה טוב יותר. כאשר נעלים האומללות ואנו
ניזון מהאושר העולם יהיה טוב יותר. כך שינן מספר פעמים. אחד
החסרונות המעטים של המאבטח היה זיכרון לטווח קצר. זו הסיבה
שהוא תמיד לקח עמו מספר דפים תלושים ממחברת ועט רזה שלא תפס
מקום. הוא מיהר להוציא חתיכת דף והחל לכתוב עליו כילד מתלהב
שהאמין שגילה משהו שאיש אינו יודע.

כתב המאבטח את מחשבותיו, שפרצו לכאורה את הסכר והתמקמו כמו
חיילים על הדף המקומט. המאבטח היה נלהב כמו שבחיים לא היה
נלהב. גופו היה סוער והוא הרגיש כמו הפרופסורים המטורפים שנהג
לקרוא עליהם בספרים. הצעד הראשון יהיה להכיר באומללותנו. להכיר
באומללותנו ולהבין שכל מה שסביבנו הוא רק אמצעי זול להשגת אושר
זמני.

כך התחיל לפרט באותיות זעירות כחיידקים כיצד אנשים יגיעו למצב
של ניקוי נפשי מכל הבלי העולם שאנו יוצרים, כשהוא משתדל לא
לגרום לזה להיראות כהטפה דתית או מאמר רוחני זול של אנשי עסקים
המנצלים צערם של אחרים. לאחר תהליך קשה וממושך, כתב - יגיע
האדם למצב בו יראה את סביבתו בצורה האמיתית ובו יכיר את צרכיו
ההכרחיים. זהו תהליך אחד מני רבים מייגעים, אך התוצאה תהיה
שווה אלפי המתנות ושנים של צער ויגון.

המאבטח הרגיש שניצבת בידו פסגת חייו. פסגת כל האנושות טמונה
בדף מקומט ובלוי. הוא כתב ללא הרף ומלמל לעצמו בשקט את דבריו
כדי שיוכל לזכור אותם יותר טוב, אבל בשקט כיוון שחשש שאחרים
עלולים לשמוע את יצירתו ולגנוב לו אותה. הגשם החל להתחזק
בשנית, כמו מתאים את עצמו לסערת הרגשות שהתחוללה בקרבו של
המאבטח והמלמולים החוזרים ונשנים של הממתינים התגברו בהדרגה,
אך זה לא הפריע למאבטח. אדרבא, זה רק חיזק את הביטחון ביצירתו.
הביטחון בחשיבותה שאינה ניתנת להגדרה. רק חכו עוד זמן קצר, אמר
בשקט, וכל מה שחיכיתם לו יגיע אליכם על מגש של זהב.

נשמע רעש ורחש הצעדים והמלמולים גבר עוד יותר. אחד מהקווים,
שמרבית הנוסעים עולים עליהם הגיע והוא גרר גל של אנשים שמצד
אחד עמדו על קצה שפת המדרכה במטרה לעלות ראשונים ומצד אחר ניסו
כמה שיותר להישאר תחת גג התחנה. אך לא משנה כמה דחפו האנשים
אחד את השני, הצליחו הילדים הארורים להזדחל דרך כולם ולזנק
בקדמת הכביש. דלת האוטובוס נפתחה והם עלו ראשונים כשחיוך מלאכי
על פניהם.

זה היה תורו של המאבטח לעלות על האוטובוס והוא המתין עד שאחרון
הנוסעים יעלה בשביל לדחות את רעיון שיפור העולם לסביבה נוחה
יותר. הוא עדיין ניצב באמצע המדרכה, כשעוברים ושבים נאלצו
לעקוף אותו כמו עץ לא מוגדר באמצע כביש מהיר. אבל הלהט נשאר
אותו להט. המאבטח כולו היה רטוב, אך מעילו הגס הגן על הנייר
וזה מה שחשוב. אחרון הנוסעים עלה.

"תסתכל לאן שאתה הולך, אידיוט!" צעק לעברו קול לא מוכר שנבלע
בין הזרם. המאבטח מעד ולאחר שהתאושש הבחין כי הדף אינו נמצא
בידו. כשסובב את ראשו הוא עוד הספיק לראות את הדף מרחף באוויר
כמו עלה בשלכת. הוא התכוון להשתטח על המדרכה המטונפת ולאחוז את
הדף בדקה האחרונה כשם שהאבירים תמיד מצליחים לעשות זאת, אך עד
שחשב על כך הדף כבר פגע בקרקע, והגשם הדביק אותו למדרכה.

המאבטח נכנס אל האוטובוס. הדלת נסגרה והוא המשיך להסתכל על
הנייר הספוג. מבט אחד אחרון והוא נכנס לעומקו של האוטובוס
לסריקה השגרתית. האוטובוס נסע. האנשים המשיכו לתפקד כשם שהם
מתפקדים מדי יום, לא מודעים לאבידה הגדולה שאיבדו. הגשם עוד
ניתך בקצב העצבני הרגיל שלו, כשהוא מדהה את המילים האחרונות
שעוד היו ניתנות לקריאה: "ולכן, הפיתרון לשאלת האושר הוא..."