את הרגע בו הייתי על כסא עור רחב למחשב, גרוני כופף לאחור,
שיערי נמשך בכוח רב עד כדי כך שהיה קרוב לקריעה, לא אשכח
לעולם...
גם לא את הקללות, גם לא את "אמרות השפר".
לא את "תמותי, זונה", לא את "הלוואי שתקבלי איידס", לא
את "לכי תעמדי בצומת ותמכרי את עצמך, אולי תוכלי להרוויח כמה
גרושים...", לא את "יא מטורפת! נשכת אותי! עכשיו בגללך אצטרך
לעשות חיסון נגד כלבת..."
לא אשכח את עיניי הפעורות, את האצבעות שנשלחות אל גרוני,
מתהדקות על קנה הנשימה ומאיימות בקול שקט: "אני אחנוק
אותך".

לא אשכח את התהיות, המחשבות: האם עומדים לחנוק אותי פה באמת?
זה לא הגיוני... רצח כך, לאור היום...
ומצד שני...
עיניים רושפות, פה פעור בשפתיים מתוחות, קול חד כמו סכין...
וכעס, הרבה כעס...
כעס מהצד השני, אימה מצדי.

"אני אחנוק אותך..."

אני ערומה, רק תחתונים לגופי החשוף, המבט נשלח לעגיל בטבורי
ואז איום החובט ברקות:
"אני אתלוש לך אותו, עד שתדממי... נראה אותך אז בוכה..."

אני שותקת.
אני חזקה.
כואב לי, השיער נקרע, יש עדיין סימן סגול-אדום ונפוח של נשיכה
על ידי.
אני עוד זוכרת אותה, עברו אולי עשר דקות מאז שקיבלתי אותה.
היא לא היתה כמו הנשיכות האחרות שהייתי מקבלת: מתחילות בעדינות
ובשלבים - תוך שימת לב לעוויות פניי, הופכות חזקות ומתהדקות
יותר...
לא. היא היתה חזקה ועוצמתית, במטרה להכאיב ולא לגרות.
כאב עז מהסוג שגורם לך לפחד שהבשר שלך יקרע, נשיכה שמעניקה לך
קונוטציה של רוטוויילר עצבני שעט עלייך, דופק לך ביס, לסתותיו
ננעלות על גפך ולא מוכנות לשחרר בעד שום הון בעולם...

לא לבכות, רק לא לבכות.
אם אני לא יכולה לברוח, לפחות שאני לא אראה חולשה.
אנשים, הם כמו כלבים. מזהים את הפחד, מזהים את הכאב, מזהים את
הרתיעה.
ומרגע שזיהו - הם מתעצמים, הם לא ירפו עד שלא ירגישו שהשיגו את
שלהם...

העיניים המבריקות ננעצות בשלי, מעולם לא הרגשתי פנים קרובות כל
כך בצורה מאיימת כל כך.
"אוו... מה קרה? את עומדת לבכות?" לועגים לי. "הילדה הקטנה
עומדת לבכות? אני רואה איך הנחיריים שלך רוטטים, איך העיניים
שלך אדומות..."

השפלה עמוקה מהסוג שמעולם לא חשתי.

ואז אני לא יכולה להמנע מזה. "כואב לי..." אני מצליחה לשחרר
ביללה כאובה.
והדמעות?
הגוף מתנהל בדרך משל עצמו ולא שועה למוח שרוצה לצעוק לגוף
שיהיה מחושב, שלא יכנע!
רק לא להכנע לכאב!

הכי חשוב, אני חושבת, לא להכנס לפאניקה. להיות רגועה. כן,
ככה... לצחוק בקול רם, שלא ידעו שאת בדרך להיסטריה. זה מטריף
אנשים לדעת שאת עצובה וכאובה ומושפלת, אבל עדיין צוחקת במקום
לבכות כמו לוזרית...

היד מרפה מהצוואר, לאחר שאני מצליחה למשוך בחוזקה באיבר הראשון
שנופל לידיי.
צעקה.
אני נושכת.

בריחה.

זהו, זה נגמר...

והפעם אני משחררת בכי כמו שאדם בוכה כשהוא בסטרס, משחרר את כל
מה שבתוכו, את כל המצוקה, את כל הכאב - הנפשי והפיזי...
מקופלת בכסא, מלטפת את הכחולים.

את הכחולים-סגולים האלה, אני לא אוהבת אותם.
לא קיבלתי אותם מאהבה ואכפתיות.
קיבלתי אותם מכעס, מרצון להכאיב ולהרע.

גם אם יש שם אהבה, בזמן הזה, לא הרגשתי אותה כלל...
הרגשתי שם שנאה...
וסדיזם קר...