בעיניים עצומות וחסומות,
מסתובבת אל החלון באיטיות,
נושמת לאט ובכבדות.
ידיים מחוספסות, ידיים גבריות,
נוגעות בי בנוקשות, מכאיבות לי
ומכניעות אותי לתוכן,
גורמות לי להתייפח עד צאת נשמתי.

אני בוכה בדמעות בלתי נראות,
אוהבת אהבות בלתי מורגשות,
מוכנה הכל לסכן,
הו כמה זמן עוד תתן לי לחכות?

שפתיי חסומות,
ידיי ורגליי משותקות,
אך ליבי אינו מת,
עודנו חי ובועט,

את כל הפסולת מנסה הוא לבער מתוכו,
ולמצוא את התשובה.
איך בנאדם יכול להיות כה שמח ועם זאת,
כה עצוב באותה שנייה נתונה?

לאט לאט הקורים שכיסו את עיניי נקרעים,
בעיניים רעננות, בעיניים קלילות,
מביטה אל העולם,
וכבר לא מתנשמת.
ידיים רכות, ידיים נשיות,
נוגעות בי בחדווה
סופגות אותי אליהן בניחוח נעים,
וממכרות.

לא עוד פחד, לא עוד חושך,
היום אני יוצאת אל האור.