אלה זכרה תאריכים. היא זכרה את ימי ההולדת של כל מי שהכירה,
ימי נישואים של ההורים, רגעים, כל תאריך שבו קרה לה משהו
משמעותי. היא האמינה שביום בו קרה לה משהו טוב - יקרה לה שוב
משהו טוב, ותאריכים רעים יהיו מקוללים לנצח. היא הייתה מדויקת
עד השעה באמונתה על אופיים של רגעים.

לפני שנתיים וחצי בשבע בערב פגשה את דורי אצל חברים. הם ישבו
ודיברו משבע וחצי ועד אמצע הלילה, עוברים בשלב מסוים מהסלון
המתרוקן של הדירה בנחמני אל הספסלים ברוטשילד, קונים סנדביץ'
באחד הקיוסקים שבשדרה וממשיכים לדבר. לפני שנה וחצי הם חגגו את
יום השנה שלהם בטיול בשדרה וסנדביצ'ים. דפי לוח השנה התקלפו
לתוך מערכת היחסים שלהם. אלה מצאה את עצמה במערכת יחסים בה
הרגישה כל כך בטוחה, שהיא הפסיקה לספור חודשים. אבל האחד-עשר
באפריל זה לא סתם ספירה. לפני שנתיים בשעה הראשונה של האחד-עשר
באפריל סבא שלה נפטר. זו הייתה ההתחלה. היה לה ברור שבזאת
הוכרזה שעה מקוללת חדשה.

בשנה שאחרי, בעשירי באפריל בשש בערב, היא קפצה לדורי. החליטה
להפתיע אותו ולהכין לו ארוחת ערב לפני שיחזור מהעבודה. היא
נכנסה עם המפתח הרזרבי שעל המשקוף, שמה מוזיקה במערכת והתחילה
לבשל. היא הכינה סלט, ואת ה"פסטה אה-לה-אלה" כמו שהוא היה קורא
לה, ברוטב ורדרד עם פטריות, וסלט פירות בגלידה ואייריש קרים
למנה אחרונה. כשסיימה את כל ההכנות היא כיבתה את המוזיקה,
נשכבה על הספה וקראה את הספר שלה, כשפתאום נפתחה הדלת והוא
נכנס עם בחורה ג'ינג'ית קטנה. "איזה ריח טוב יש אצלך בבית...
מה קרה, ידעת שאני אבוא ובישלת בשבילי?" היא צחקקה. הוא עצר
פתאום כשראה את אלה מתבוננת בו בפרצוף קפוא.

חצי שעה אחר כך, כשדפק בדלתה, היא פתחה לו במבט חודר. הוא
הופתע לראות את עיניה יבשות.
"אני מצטער, אלה. אני כל כך מצטער". היא חשבה לרגע ליפול
לחיקו, להתחנן שיישאר, לנשק אותו ולא לעזוב לעולם. "לך", היא
לחשה.
"מה? אמרת משהו?"
"לך. בבקשה לך. אתה יכול לשמור את כל מה שהשארתי אצלך בדירה,
כולל האוכל, או לזרוק. תעשה מה שאתה רוצה. אבל בבקשה לך, ואל
תחזור."

היא לא יודעת איך, אבל היא זוכרת את הבום של טריקת הדלת
והתפרצות הבכי, בשעה 00:17 בדיוק.

בשנה שעברה מאז הם דיברו כמה פעמים, ואפילו חשבו לנסות שוב,
אבל בסוף החליטו לוותר. היום, העשירי באפריל, שנה אחרי, היא
ציפתה לחזרתה של השעה. אחד-עשר באפריל. חצות עד אחת. שעות
מקוללות וכל אי השקט הזה, היא הבטיחה לעצמה שהשעה הזו פשוט
תעבור, שאולי דווקא הפעם התיאוריה שלה לא תעבוד ויקרה לה משהו
נפלא דווקא אז. ואולי, אולי היא פשוט תחלוף לה מעצמה.

בעשר היא החליטה ללכת לישון - היא ידעה שלא תירדם כל כך מוקדם,
אבל שינה והתעלמות קשורות זו בזו. באחת עשרה וחצי היא ידעה שלא
תצליח להירדם. בדקה לחצות היא הדליקה את הרדיו, בתקווה שקולו
של מישהו יוכל להרגיע אותה. מהרדיו בקעו צפצופי הסימן לתחילת
החדשות, וקולו של הקריין מודיע בעדינות:
"קול ישראל ערב טוב, השעה אחת והרי החדשות מפי גלעד בן
מתיתיהו".
אלה מביטה ברדיו מבולבלת. אחת?
אולי הרדיו מבין אותה. גלעד בן מתיתיהו מזכיר "הזזתם מחוגים?
הקיץ הגיע, מעכשיו הימים רק מתארכים".