כעבור הרבה שנים, בדיוק כפי שתכננו להיפגש, נפגשו. הוא כמובן
כבר לא היה לבד, נשוי עם ילדים (שניים!). הוא, שפחד כל כך, פחד
אפילו לדבר על לאמץ כלב. עכשיו טייל הוא ברחובות עם אישה זרה.
אמנם, ראו שהם לא קרובים כמו שחשבה לפני. הוא הלך כשני מטרים
לפניה, מחזיק את ידה של הילדה שחשבה שתהיה שלה, לפני כל כך
הרבה שנים. עיניה השחורות בהקו באהבה כאשר הרימה מבט אל אביה
בשאלה, כך זה נראה, היא לא שמעה כל כך.
החיוך שלו, אותו חיוך שחלמה עליו במשך שנים, היה שונה ממה
שזכרה, השיניים היו מעט צהובות ממה שזכרה, כנראה שהוא חזר
לעשן, הוא הבטיח שלעולם לא יעשה זאת. פתאום האישה צעקה משהו,
היה ברור שהוא לא מרוצה מהעובדה שהיא פונה אליו, הוא לא
הסתובב, רק צעק משהו חזרה, היא הרכינה את ראשה והם המשיכו
ללכת.
כך במשך הרבה זמן הלכה בצד השני של הכביש, מבלי לתת לו לדעת
שהיא שם, אבל כמה נהנתה להסתכל עליו, גם אם זו היא שאתו עכשיו.
הילד שהחזיק את היד של האימא היה קצת יותר מבוגר, הוא ניסה
כנראה להרגיע אותה, היא חייכה אליו וליטפה את פניו. ראו שהיא
מתאמצת לחייך, אבל הילד ידע, הוא תמיד ידע. הוא לא היה חייב
להתחתן אתה, הוא רק רצה לשכוח, אבל למה לגרום סבל לאישה המסכנה
הזו, חשב.
אחרי כעשר דקות הליכה פנו הוא ואשתו לרחוב הפנימי. אלוהים! כאן
הוא גר? שנים, הוא היה כל כך קרוב, או שאולי הוא רק עבר לפה,
לא יכול להיות שלא ראיתי אותו, טוב, קשה לראות אנשים עם ילדים
כשיוצאים מהבית רק בלילה. היא ידעה, ידעה שאסור היה לה לצאת
מהבית היום, היא הייתה יכולה להזמין משהו לאכול, איזו פיצה או
משהו, מה היא הייתה צריכה לראות אותו פותח את הדלת לגינה
שעטורה בגדר לבנה, אותה גדר שתמיד חלמו עליה. "הבית שלהם יהיה
מדהים, כולם ירצו להצטלם מולו ברגע שיעברו לידו", כך תמיד נהגו
לומר. היא הייתה חייבת לראות אותו מקרוב. היא התקרבה לבית אחרי
שהוא נכנס דרך הדלת הראשית והציצה דרך החלון. עניין אותה לראות
אם יש תמונות שלהם ביחד, תלויות או עומדות בכל הבית, כמו שהיא
והוא תכננו פעם. היו, היו המון, עם הילדים, בלי הילדים, עם
חיות בגן חיות. כל כך הרבה דברים שהוא עבר והיא לא הייתה שם
אתו, לא ידעה אם הוא נהנה, אם כאב לו הראש כשהוא הצטלם עם
ג'ירפה ונראה מוטרד משהו, היא לא ידעה אם החיוך שעטה את פניו
היה אמיתי וכן כאשר חיבק את אשתו באחת התמונות, אלוהים,
"אשתו", איך יכול להיות שהכול כל כך השתנה, למה זו לא היא
שקיבלה את הכינוי המדהים הזה?
ואז, לפתע הוא התקרב לחלון. אשתו הייתה רחוקה, ישבה על הספה,
אך הוא המשיך להתקרב, כנראה שראה אותה עומדת שם ומציצה. היא לא
תזוז, חשבה לעצמה, היא חייבת להראות לו שהיא לא השתנתה, היא
עדיין מחכה, השער בעל אותו שביל שכה אהב, בדיוק באותו צד וצבע
השער נשאר גם הוא כהה כמו שהוא אהב, הפנים לא מאופרות, הוא לא
אהב איפור. הוא המשיך להתקרב, אלוהים, הוא בטח ישבור את החלון
ויחבק אותה, הוא חייב!
הוא נעמד מולה, המום, אישה זרה עומדת ומביטה בו, מה היא רוצה?
למה היא בוכה ולמה היא נראית כאילו ראתה רוח רפאים?
אלוהים!!! זה לא הוא!