(17/5/1996, תשנ"ו)

התעוררתי לצלילי נעימות הגשם בשעת בוקר מוקדמת למדיי. מחוגי
השעון הראו לי כי השעה ארבע וחצי לפנות בוקר. התריס המוגף
נפתח, וכוכב אחרון נמלט מעיניי כרוצח שרצח את הלילה.
התפתיתי להמשיך לישון. המצע כה רך ועדיו היה, עד כי היה טוב לו
נשארתי בו עוד שעה ארוכה. אלא שלפתע זה בא אליי, הכה בי כרעם
ביום בהיר: היום אני הולך לבקר את אבא.
כיוון שנזכרתי בזה, הקמתי את גופי מעל המיטה וניגשתי אל המטבח.
אין לי יום אחד ללא כוס הקפה האהוב עליי בפתח היום. באתי אל
ארון המטבח, היכן שמונחת צנצנת הקפה - לא לפני שהרתחתי מים
בקומקום החשמלי הישן שאבי קנה לי - והנה הצנצנת ריקה. שכחתי
לקנות קפה.
עברה חצי שעה ויצאתי אל הגינה שבביתי. הבטתי סביבי וראיתי את
מחלק העיתונים על אופניו. נופף לי לשלום. מעייפותי, לא החזרתי
לו שלום.
צלצול טלפון. מי זה בשעה חמש בבוקר? עד שניגשתי להרים את
השפופרת, חדל מלצלצל. חזרתי אל חדרי לתת דין וחשבון על סדר
יומי. שוב נזכרתי: היום אני הולך לבקר את אבא!

ואבא שלי הוא אדם נערץ על הכול - עוזר לזולת ודואג לכל אדם.
לעתים היה שוכח לסעוד את עצמו מתוך דאגתו לעניי העיר וקבצניה.
אלה גם הכירו לו תודה, ופעם גם הזמינוהו לפאב סמוך, זול,
להשתכר. הוא שילם, כמובן, על כל המשקאות המשכרים-משקרים האלה.
אני מעריץ אותו. אני רוצה להידמות אליו, אבל קשה להיות כמו
אבא.
שנתיים עברו מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה. חביב היה אליי, אבל
זה דבר שבשגרה.
יצאתי את ביתי לאחר כל ההכנות, ובפי ברכה לאבי. בכיס מכנסיי
כיפה - אבי איש אדוק באמונתו ושומה עליי לכבדו.
בשנה שעברה לא ביקרתיו. המצב לא אפשר, לא יכולתי לצאת את ביתי,
ונשארתי כלוא בחדרי.

הרחוב שומם, רק ילד קטן ששאלני לשלומי ודרש בשלום אבי, טייל
שם. כשהגעתי לבית אבי סוף-סוף הבחנתי באנשים רבים המתכנסים
ובאים עד אליו. כמו לאדם המת, שהכול מכבדים את זכרו ובאים
לחלוק לו כבוד אחרון בדרכו האחרונה. רגש חם החל להציפני, כולם
באו כמו לחלוק כבוד אחרון לאבי.
מצאתי לי מקום מסתור מתחת לאיזה גג קטן ורעוע של ביתן להשלכת
אשפה. גשם שוטף החל לרדת ורוח אימים איימה להעיפני. כשנפסק
הגשם המשכתי בדרכי.
הוצאתי את הכיפה מכיס מכנסיי והנחתי על ראשי. פרחים שקניתי
בדרך החבאתי מאחורי גבי, הנה אבא מרחוק רואה אותי, הוא קורא לי
לבוא אליו.
ישבתי על חלקת הקבר, הנחתי את זר הפרחים ושכבתי לצדו. אנחנו
ביחד עכשיו, אבא, באתי לבקר אותך.