שעאיידו

היה זה בוקר שטוף שמש שעלה בשכונה, שעאיידו, שכבר לא היה ילד,
התחיל לראות את גיל שבעים שממנו תמיד פחד כבר קופץ עליו מבלי
שינסה לברוח. קראו לו פליקס, אבל בבית, המבוגרים קראו לו
שעאיידו, חוץ מאיתנו הנכדים שקראנו לו פאפו. ולא, הם לא היו
יפנים, הם עלו מטוניס בשנות החמישים, יהודים פשוטים שבאו על
האוניה 'אריה'.  או כמו ששעאיידו אמר זאת תמיד במילרע
ובמהירות, כאילו מדובר היה בשם של בעל מוסך ולא של מלך החיות.

בכל בוקר היה יורד שעאיידו לספסל שמול הבית ומתיישב במקום בו
סבתא שלי, נלי, יכלה לצפות בו בכל פעם שנימת דאגה עלתה בליבה
ולהיות רגועה. כך חוזרת הייתה להכין לו באדיקות את ארוחת
הצהרים שהקפיד לאכול בכל יום ועל פי תפריט קבוע מזה ארבעים
שנה. ביום ראשון דגים ושניצלים מטוגנים עם צ'יפס ופלפל חריף,
בשני מרק עוף, בשלישי קוסקוס או ברייק עם ביצה, ברביעי
'מאקרונה בסלסה', ספגטי עגבניות עם ביצה מגורדת וקציץ בשר,
ובחמישי משהו קל לקראת האוכל הכבד והמשתנה בכל סוף שבוע. מדי
פעם הייתה סבתא מציתה סיגריה 'אירופה', מציצה על הספסל בחוץ,
בודקת אם התייבשה הכביסה שתלתה מחלון המטבח, וחוזרת לבישולים.

שעאיידו היה מגיע לספסל בכל בוקר ותמיד ראשון, עשר דקות לפני
כולם, כשהגן הדומיננטי הזה להגיע לפני כולם, הועבר אוטומטית
למרבית צאצאיו. גם אני כנכדו מוצא את עצמי במקומות עשר דקות
קודם, קורא באוטו את אטלס הכבישים בשביל להעביר את הזמן עד
לפגישה. נדיר ששעאיידו איחר, נדיר שעשינו זאת אנחנו. ניתוח קצר
של הנושא הביא אותי למסקנה שמדובר בכבוד לאיש שנפגשים איתו,
אותו ניתוח הביא למסקנת לוואי, שלא בטוח שהצד השני מפרש זאת
כך.
על הספסל היו נפגשים בכל בוקר ארבעה חברים. אחיו הגדול של
שעאיידו, רוברט, בעין ימין חצי סגורה מהשמש ובעל השפמפם הדקיק.
רוברט שכולם קראנו לו 'דוד רוברט' היה גר בסמוך ומגיע בדרך כלל
שני ומברך את סבא,
"אה יא-חוויא? כיפאש?" או בתרגום חופשי - שלום, מה שלומך אחי?.

נדמה היה שסבא העריץ את רוברט, שהיה שמרן מאד אך גם בעל תכונות
גבריות אמיתיות שלא היו אצל סבא. ראשית רוברט היה גדול מימדים
לאומת קטנותו של סבא, ושנית היה לו רישיון נהיגה.
סבא היה מדבר עליו בהערצה ומספר בכל הזדמנות שרוברט בימיו
הטובים היה אוכל כיכר לחם שלם עם קילו מלפפון ו'אדאם חוט' ביצי
דגים מיובשים. לא פעם היו יוצאים כל אנשי הספסל לסיבוב בפיאסטה
התכולה מודל 82 שהחזיק רוברט ברשותו, כשהיעד היה שבע דקות
נסיעה מהספסל - בית הקפה של 'אלדו' או הסדוויץ הטוניסאי של
'שרלו' במרכז העיר. שם היו יושבים כולם בשולחן ומתווכחים על
מחירי הירקות בשוק, על מחירי הוויסקי היקר ועל עליותיו
ונפילותיו של הפראנק השוויצרי. כל נושאי הויכוח לא היה בהם ולא
קשר אחד לחיים השגרתיים של אף אחד מהם, אבל ויכוח היה ויכוח.
הרבה פעמים חשבתי לעצמי כילד, לשם מה הויכוח? מה זה משנה אם
קילו מלפפון עולה שלושה שקלים בשוק בלוד ואילו בשוק ברמלה הוא
עולה שתיים תשעים? גם אם היית קונה עשר קילו היית חוסך שקל,
אבל היו פעמים שבתום ויכוח שכל אחד מהמתווכחים היה תקוע
בעמדתו, היה מגיע שלב ההוכחות בשטח. שעאיידו היה מנווט את
רוברט כשכולם בפיאסטה לרמלה לקרבת השוק כדי להוכיח להם שמלפפון
ברמלה זול יותר מבלוד. עשרות פעמים היה חוזר שאעיידו מהשוק
ברמלה עם חמש או שש קילו ארטישוק ועוד איזה ארבע קילו
'באטנז'ל' - חצילים. כדי להראות לחברה שכשהוא צודק בכל מה
שקשור במחירים וסוחב את כולם לרמלה, הוא גם קונה ושהנסיעה לשם,
לא הייתה לחינם. מיותר לציין שסבתא שלי הייתה זועמת כשהייתה
רואה את האיש הקטן, כולו מטר ושישים סוחב את כל הארטישוק,
והחצילים שקנה במדרגות.
השאלה הייתה באה כבר במדרגות. סבתא שלי הייתה מסננת לעברו:
"למה אתה קונה יא שעאיידו? מה אני אעשה עם כל הארטישוק הזה? מה
אנחנו, יש לנו גן חיות?".
"זה במחיר זול" היה אומר שעאיידו. "תעשי מהחצילים 'מחאמר'", -
חציל אפוי או מטוגן ממולא בירקות וחתיכות חזה עוף.
והיו שבועות שבעקבות מסע הרכש של שאעיידו, היה משתנה לו התפריט
והוא היה נאלץ לאכול בכל יום ארטישוק וחצילים עד שהכל נגמר. זה
היה שווה ולו רק כדי שיוכיח לחבריו שהוא - מילה שלו זה ברזל.
או במקרה הזה - חציל.
השלישי בחבורה היה 'דדה' קיצור של דוד, שכונה בידי סבא שלי
שתמיד היה מספר על עלילות הספסל - 'דדה הקוסם' . סבא היה מספר
שבימים ההם כשעלו לארץ בשנות החמישים היה 'דדה הקוסם' כוכב
בידור גדול שהיה ממלא את החיים בשמחה כשהוא שולף יונים, שורף
ניירות ומחזיר אותם חלקים ולבנים, ומחביא מטפחות צבעוניות
בידיים. מכל הזוהר, נשאר איש שחום וצנום שאת מגבעת הקוסמים
החליף על ראשו כובע קסקט צהבהב, יושב על הספסל מתחת לקו המתח
הגבוה ומביט ביונים האפורות שעוצרות לחרבן מלמעלה, מתקשה
בדיבור ומתגעגע לימים שבהן היה שולף יונה ושובה בקסמיו לא רק
את הילדים אלא גם את הנשים. מוקפד מאד היה 'דדה הקוסם', מגולח
ומסופר ותמיד מדיף ריחות קולון יוקרתי כיאה לאיש שהפרופורמה
הייתה מלאכתו במשך שנים.
האיש הרביעי היה פראז'י , לא היה ברור לי אף פעם  מה לפראז'י
ולחבורה. המכנה המשותף היחיד שהיה  לו עם כולם היה שכולם עלו
מטוניס.  פראז'י (אפריים), שכונה בשכונה פראז'י גראמבה (הכרוב)
וזאת בשל פדחת ראשו המוזרה שדמתה לכרוב, היה נהג משאית  בדימוס
שעבד שנים בדרום, חזר למרכז והשתכן בשכונה של סבא וסבתא כדי
שלילדיו שגרו בסמוך יהיה יותר קל להיות לידו כשצריך. גראמבה
היה האלמן היחיד בחבורה, ערירי ומשועמם שנכדיו מאסו בסיפוריו
על מי שהציל בכביש, ועל המשאית  שעצר בחריקת בלמים לשעת חירום
כדי להציל שועל פצוע בצידי הדרך. יומו של פראז'י גראמבה הסתכם
בספסל ובמפגש היומי עם חבריו, מעולם לא אחר לארוחת צהריים בשל
הנסיעות לשוק ברמלה משום שאת ארוחת הצהריים שלו, היה מתקין
לעצמו בכל יום.
טבח מדופלם היה פראז'י, על פי דבריו, שכן בדרום האישה הייתה
רחוקה והאוכל מה לעשות - נצרך. לא פעם היו מתווכחים שעאיידו
ופראז'י על מי מכין אוכל טוב יותר, גראמבה או סבתי נלי.
שעאיידו שהיה מגן בחירוף על כישורי המטבח של סבתי, היה מפליג
בתיאורים על הדגים החריפים, הקוסקוס והחלאלם, תערובת הפסטה
והקייטניות דמוית טיח ובטון שהייתה מכינה סבתא בשבוע של תשעה
באב כשהבשר היה אסור לאכילה על פי המסורת. ואילו פראז'י  היה
נותן קונטרה מצידו ומפליג בתיאורים על הבשר בתנור והפריקסה,
אותו כיס בצק מטוגן וממולא בטונה, סלט דלעת חריף, תפוח אדמה,
ביצה קשה וצלפים שלמד להכין מאימו המנוחה כשהיה עוד ילד בן
שלוש תלוי לה על פיטמת השד.
בבית היה שאעיידו מקפיד ומרכל על פראז'י שהוא איש מוזר ובחצי
עברית חצי ערבית טוניסאית היה מסנן לעברו איזו קללה עסיסית
שמאחלת לו שיהיה לו ערב מלא בבחילה, או חום  או משהו כזה. לא
משהו קשה, אבל ניכר בסבא שלא חיבב את פראז'י גראמבה עד מאד.  

באותו הבוקר שלושת הראשונים הגיעו לספסל. שעאיידו לבוש במיטב
האופנה, חולצה עם שני כיסים קדמיים, מכנס כותנה, כובע קש
וסנדלים במידה 42  על גרביים למרות שנעל מידה 39. שעאיידו הגיע
כהרגלו ראשון. רוברט פסע לאיטו משאיר את הפייסטה חונה בחנייה
עם כיסוי לבן נגד השמש, ו'דדה הקוסם' שבא עם מעיל למרות שהיה
עדיין די חם. פעם סיפר לי סבא שדדה הקוסם, לא מאמין בתחזית מזג
האוויר אלא בפלטינה שהייתה מותקנת ברגלו. "אי תיאעח שעדו
ומזאלו, מרגיש כאבים בבוקר,  שם מעיל גם אם אלוהים החליט על 35
מעלות באותו היום" היה אומר עליו סבא. התיאוריה של דדה התבססה
על פעם אחת שהצליח לו. ביום חמסין אחד חש דדה הקוסם בכאבי
הפלטינה ובא עם מעיל ומטריה, את המפגש על הספסל הם סיימו בריצה
מהירה עד כמה שבני שבעים יכולים לרוץ, במבול, ששעאיידו, רוברט
ופראז'י נרטבים באמצע אוקטובר עד לשד עצמותם ואילו דדה צועד
הביתה במעיל ומטריה ועם החיוך כאילו ניצל את כישורי הקוסמות
בהם בורך, כדי להוכיח לחברים שלו שהוא שולט בגשם.
פראז'י גראמבה לא הגיע באותו הבוקר.
"אולי הוא בקופת חולים" ניסה רוברט להיות הגיוני.
"אבל הוא אמר שהוא לא צריך ללכת יותר השבוע" חשב בקול 'דדה
הקוסם'.
שעאיידו שתק, למעשה מבחינתו היה טוב יותר אם יחסיר פראז'י יום
אחד או שניים במפגש הספסל, כדי שלא יצטרך להתווכח איתו על כל
דבר.
שעה קלה חלפה והשלושה שקעו בויכוחים על פוליטיקה ומניות עד
שפראז'י גראמבה הגיח ובידו חבילה גדולה שזנב דג מבצבץ מקצה
עטיפתה.
"מה זה" קפץ 'דדה הקוסם' חשבתי "דרבטק (היכה אותך) ברק בראש.
איפה היית?" .
"הייתי ביפו עם הבן שלי" השיב פראז'י ועיניו טובות עליו.
"ומה זה בידיים שלך" שאל רוברט בסקרנות
"האדהי - (זוהי)  טונה מיפו" ענה גראמבה "הבאתי לכם קילו
בשבעים שקל, שאעיידו תקנה ממני קצת".
""תן לי לראות את הסחורה, שלא עבדו עליך הדייגים, אולי זה לא
טרי". ענה שעאיידו בשאננות.
"איזה לא טרי, ראיתי במו עיניי שהוציאו את הדג מהסירה למזח"
ענה פראז'י בזלזול.
וסבא שלי שדגים תמיד היו חולשתו הגדולה, והיה נדמה לי תמיד
שכשהוא רואה דג בשוק על ערימות הקרח הכתוש, הוא כבר מדמיין
בראשו את היצור אפוי עם תפוחי אדמה ועגבניות מסביבו, חשב עוד
שנייה ואז אמר:  "באמת בנינה (באיכות מעולה) "תן לי חתיכה, אני
אביא לנלי שתעשה לי מטוגן.
"תן שבעים שקל לקילו". ענה גראמבה. ושאעיידו הוציא את השטרות
ושילם תמורת חתיכת קילו מהדג אותה הכין פראז'י מבעוד מועד.
החבורה נפרדה ושעאיידו הביא את הדג הביתה. באותו הערב הסריח
הדג וסבתא שלי נתנה את הנאום התורן, "שוב פעם אתה עושה עסקים
ומביא לי הביתה כל מני זבל, אל תביא לי דגים מיפו, בשביל זה יש
סופרמארקט, מי יודע באיזה מקרר זה היה אם בכלל. תשכח מזה שאני
אכין לך מזה מחר. למה אם אתה אוכל מזה חתיכה  - שנינו ביחד מחר
במיון. תגיד לפראז'י הזה שלך שיחזיר את הכסף ותן לו מצידי את
הדג". סיננה סבתא, הדליקה עוד סיגריה ושפכה לעצמה גביע אשל
ל'קסרולה'  אותה צלחת פח שלא זרקה אף פעם כי טענה שהאשל מקבל
בה טעם אחר. "תאמין לי יא שאעיידו הכי טוב אשל" הוסיפה סבתא
ופיררה לקסרולה פרוסת לחם קרוקאט צנימים.
"חחא, אני לא נוגע בחלב ואת יודעת את זה" סינן שאעיידו. "תעשי
לי את הדג בשקית. מחר אני אחזיר לבהים, לחמור הזה, הלוואי יבוא
לו בראש כינים ושיפול באמבטיה". והמשיך לנמנם כהרגלו מול 'מבט'
וחיים יבין, כשהטרנזיסטור הישן והכתום צמוד לו לאוזן בפול
ווליום כדי לשמוע חדשות.
בבוקר התכונן שעאיידו לפגישה היומית ואפילו תרגל לעצמו מספר
משפטים להגיד לפראז'י. סבתא הכינה לו את הדג והוא ירד במדרגות
לאיטו חמוש בשקית החצי קפואה.
פראזי לא הגיע לספסל כי באותו היום הוא הלך לעולם שכולו טוב
ונפטר, כשסבא הגיע לספסל בישר לו דוד רוברט שכבר ישב שם את
הבשורה.
"איך זה קרה, הוא היה בסדר אתמול ועוד מכר לי דג מקולקל, אולי
ה'בהים' הבהמה הזה אכל מהדג שקנה הורעל ומת?" אמר שאעיידו.
"להא יא חוויא, לא אחי, הוא נפל באמבטיה, דיברתי בבוקר ליד
הבית שלו עם הבן שלו".
"מתי ההלוויה?" שאל שעאיידו את רוברט.
"תכף יבוא דדה הקוסם, יגיד לנו".
"מחבון, מסכן" אמר שאעיידו, "איזה חיים, רק אתמול היה ביפו
והיום מת".
"באמת מחבון, אמר רוברט.
"ההלוויה היום בשתיים בצהרים, בבית החיים ז'דידה, בית העלמין
החדש" אמר דדה הקוסם מתנשף כשהגיע לספסל. "הכי טוב נלך עכשיו
הביתה, ננוח וניסע יחד" הוסיף דדה והקפיד לחלק הוראות לרוברט
לאסוף אותם.
שאעיידו חזר הביתה, את הדג זרק לזבל. לסבתא הוא סיפר שפראז'י
גראמבה התפלא מאד שהדג מקולקל ושאמר שהדג היה 'עשר', שאכל ממנו
אתמול אולי חצי קילו לבד והינה חי ובועט הוא. סבא סיפר עוד
לסבתא שלא הייתה בעיה ושהוא לקח את הדג בחזרה.
"והכסף" התעניינה סבתא.
"החזיר הכל". ענה שעאיידו, אני יורד לעיר עוד מעט, את צריכה
משהו?".  
"מה קרה אחרי הצהריים לעיר? מי מת?" התעניינה סבתא.
"שום דבר מיוחד, הולך לשתות קפה אצל אלדו" אמר שאעיידו ועטה על
עצמו מעיל גשם למרות שאוקטובר היה חם מתמיד.
קצת אחרי השעה אחד וחצי נסעו בפיסטה לבית העלמין החדש השלושה:
רוברט, דדה הקוסם ושאעיידו לבוש במעיל. ההלוויה הייתה מצומצמת
ובאו רק כמה עשרות בני משפחה לחלוק כבוד אחרון לפראז'י גראמבה.

"אללה ירחמו" אמר שאעיידו
"היה בנאדם טוב". הוסיף דוד רוברט כשהם שטפו ידיים ביציאה מבית
העלמין.
בדרך חזרה ביקש סבא שלי שעייאדו מאחיו הגדול רוברט "תדליק
וישרים, יורד גשם". ושלושתם שתקו מול הטיפות שהלכו והתרבו על
השמשה של הפיאסטה.

אסף בוזנק

לזכרם של אהובי ליבי, סבי האחד והיחיד, פליקס בודזנק ז"ל,
וסבתי נלי בודזנק ז"ל