וביום ההוא הקפאתי את העולם,
הזמן לא עצר מלכת,
אך העולם קפא לקרח.
השמש זרחה, הציפורים צייצו
והעולם - קפוא.

לאיטו נמס העולם.
השמש הלוהטת המיסה את
מעטה הקרח הסובב אותה,
ובלאט החלה להמיס את כדור הארץ.
ראשית הומסו ההרים הגבוהים, אחריהם הבניינים, העצים.

ובסופו של דבר חומה הנעים והעוטף של השמש הגיע אל בני האדם.
לאיטם התרככו האנשים והפכו למים. הרחובות הוצפו בסם החיים,
הרגש חזר לפעום בעורקים.

ביום ההוא הקפאתי את העולם,
כולם למדו נוקשות מהי ורגישות מהי,
הרגישו את הקיצוניות.

וביום ההוא העולם קפא מלכת,
ואני, לא חדלתי מלהרגיש
לרגע לא קפאתי,
לרגע לא הפכתי לנוזל של חיים.