מצחיק איך אני עוברת שוב ושוב על אמות המוסר שהצבתי לעצמי.
שוברת שיאים כל פעם מחדש.
האשמה מחוסר האשמה אוכלת אותי, המחשבות מכרסמות בעצמותי, היד
לא מפסיקה לרשום, לא מוצאת מנוח בין המילים הרכות, הקשות,
העוקצות והנכונות.
שוב יורד עלי גשם. גם אתה מבחין פה במוטיב החוזר?
כתובים בכוכבים אמרת? אם כך אז סערה לא תוכל למחוק אותנו.
לטשטש, לערפל במעט, כן בהחלט, אבל אז העננים מתפזרים והשמיים
מתבהרים.
נכון, אני באמת לא מפסידה פה הרבה. "רק" ידיד, וגם אותו כבר
אין לי. אין לי זכות להתלונן, לא על השקרים, לא על ההתלבטויות
ולא על הפרנויות. | 