לפעמים, כשהיד תלויה ככה מהחלון, מתנדנדת חופשיה ואני קצת
מרגישה
כמו בובה על חוט, אני שולחת את היד השנייה לעבר העורף שלי
ומנסה למצוא את החוטים.
אני ממששת הרבה ולא מרגישה כלום, אולי קצת חום - אבל אני בעצם
קרה.
ובאותה השנייה בה אני מסובבת את הראש אני רואה את כל הגוף שלי,
חוץ מהיד, יושב בחדר החשוך
ונזכרת שאולי הגיע הזמן להכניס גם אותה, שלא תאבד ברגע.
אני סוגרת את החלון, אתה, והיא עדיין
מחוברת.
לא היה לה מספיק זמן לקחת את הרגליים ולברוח, וזה עדיף,
ככה בחדר הסגור
היא לא מסוגלת
להתנתק מהרגשות שמהדהדים באוויר.
אפשר עדיין לשמוע הד,
גם כשלא רואים, זה לא קשה לדמיין
את החורבן, שטבוע במוח באמצעות כל כלי תקשורתי וכלים אנושיים,
שגם אם ירצו לרוץ
לא יוכלו להתחמק מהידיעה.
על כך שמשהו כאן מריח לא טוב, אי אפשר לערער
חלק יגידו שזהו הבשר החרוך ואילו אני
אגיד שהגיע הזמן,
אפילו בו זה חסר תועלת לנסות
להתעלם מהריח של עצמך,
זה עוד יותר מסובך להתחמק.
כשאין מי שיציל, קל לטבוע
כשנמאס כבר להחזיק
את כל מה שבועט בבטן, זה הופך קשה מנשוא
להשתיק, הקולות
צורחים
כשומעים בלי להקשיב.