המדבר שלי, עומד חסר אונים

אל מול השיטפון שלך.

הרים של חול בהם אני טובעת רק בכדי למצוא את השמש.

דמעותיי, הרוויות בך, זולגות כמו מפל של חיים אל תוך השקט
הרועם

שהשארת בי.

אני מנסה לבנות ארמונות מפירורי קנאה, אך הם נופלים ומכסים
אותי

בשמלה לא מחמיאה.

רק כשהחושך יורד אני מסוגלת לנשום את מה שלקחת

רגע לפני

שהטמפרטורות צונחות ואני מתכסה בזכרונות החמים שהותירו בי
כוויה.

בערתי מכאב בצרחה נצחית, ואתה מתוך הרגל

הורדת את הגשם.

לחשתי בצער

אהובי,

הלוואי ויכולתי לשטוף מים במים.