הוא מרים אותי מהתהום הכי עמוקה והכי שחורה , וכשעצוב לי ורע
לי הוא יודע להראות לי את דרך האבנים הלבנות שמובילות לישועה.
אלוהים.
כשאני פונה אליו זה מתי שאין לי לאן לפנות, כי אף אחד כבר לא
יכול לעזור. אז אני פונה אליו, למרות שבעצם הוא הראשון שאני
צריכה לפנות אליו כי הוא כל הזמן איתי לא? והוא מקשיב ושומע כל
אחד...

אז אתה יכול לפנות לי דקה אחת אלוהים? כי מה זה דקה בשבילך?
הרי אתה המצאת את המושג נצח.
ועכשיו כשקר לי ושאני לבד לבד כאן, והשכמייה הקטנה שמונחת על
כתפיי בקושי מצליחה לחמם את עצמותיי הקפואות אני פונה אליך
שאולי תחמם לי מעט את הלב...
אני מרימה את עיני למרומים מחפשת סימן, אולי יונה, אולי
עורב... רע או טוב לא ממש אכפת לי.
אז עזבתי את הבית.
אמא בטח ממש עכשיו מדליקה את נרות השבת עם המטפחת הזהובה על
ראשה, מזילה דמעות בתיאום יחד עם טפטוף נרות השעווה על המגש...
אמא תמיד הייתה הרבה יותר רגישה מאבא שלי.
אני יכולה לדמות באוזניי את התפילה העדינה המלווה בנענוע קצבי
של גופו הענק של אבי בפאתי החדר.
אסור היה לי אף פעם להפריע לאבא במהלך התפילה שלו...
אבל הוא יכול להפריע לי בשינה.
אחרי תפילת שמע. כשהאורות בבית כבים. שהמלאכים שלך אלוהים,
אמורים לשמור עלי... אני מצטערת שאני מלשינה, אבל המלאכים שלך
ישנו בשמירה אלוהים.
אמא אמרה לי לפנות אליך כשקשה לי.
אבל אתה לא הקשבת לי.
אתה לא הקשבת כשבכיתי כשאבא ליטף לי את העור מתחת לכותנת
הלילה, כשידיו המחוספסות מחתכי ניירות הקודש חתכו בבשרי חתכים
חדשים וכואבים הרבה יותר... כשהספגתי את קטיפת פרוכת ארון
הקודש בדמעותיי כמו שהרטבתי את הכרית שלי בלילה מידי יום.
אתה בחרת לא להתייחס.
"שמע ישראל השם אלוקינו, השם אחד..."
ואני ממשיכה את התפילה בלחש כרצוני:
"שרק לא יבוא היום, שייתן לי מנוחה, רק היום... רק הלילה".
אבל מנוחה הוא נתן רק לסדינים שהיו ליד אמא שלי השקועה בשינה
עמוקה...
אני יודעת שאמא שלי היא כמו צמר גפן מתוק מבפנים וקוצנית
מבחוץ. אין אצלה פינוקים אבל יכולת לראות בעיניים שלה שהיא
באמת אוהבת. כל כך אוהבת... פחדתי להסתכל לאמא עמוק בעיניים כי
הרגשתי שאם אני אסתכל שנייה אחת יותר מידי אני אפרוץ בבכי .
ופניתי אליך, בתפילות, בלילות... החמרתי על כל מצווה. קלה
כחמורה.
הלכתי עם הבגדים הכי רחבים וצנועים, כיסיתי את רגליי בגרביונים
אטומים וכהים שנשלו מבוישים מרגליי בידיו העבות של אבי. שמרתי
על השבת הקדושה שלך כצדיקה בימי המקרא, אך לרוע מזלי גורלי היה
כגורל דינה שנאנסה בידי שכם בן חמור.
חטאתי וקיללתי את אבי בכל הקללות הכי נוראות שהכרתי אבל שום
דבר מהן לא התגשם.
לילה אחד חמקתי מהבית ועליתי על האוטובוס הראשון שעצר בתחנה
ליד הבית שלי. מי היה מאמין שמרחק מספר מועט של דקות מביתי יש
עולם כה אחר.
שונה. צבעוני ומרתק.
בו לנשים מותר להתלבש איך שהן רוצות, והגברים מסתכלים עליהן
כמו על בשר בשוק... למרות כל הרתיעה והגועל פתאום הרגשתי פחות
מלוכלכת אלוהים.
אולי בין כל הזוהמה והטומאה מסביב הרגשתי פחות מזוהמת בעצמי
מאשר בבית שלי שנחשב מקום כל כך טהור... בית של רב.
פסעתי ברחובות אבודה ומרחפת, כמו ינץ של סביון זקן שנשפו עליו
בטרם עת.
כששקע הלילה מצאתי לי פינה מוארת על ספסל מתחת לפנס והנחתי שם
את ראשי על הקרשים הקרים שכרגע הרגישו הרבה יותר חמים מאשר
הכרית הרכה שלי בבית.
שם, באמצע הרחוב,הרגשתי יותר בטוחה ושקטה מאשר בביתי שלי.
"פססס... ילדה..." העיר אותי קול צרוד. התעוררתי מהשינה הקלה
שלי בבהלה,
"אל תיבהלי כל כך, אני לא רוצה לטרוף אותך!" צחקק לעצמו.
הוא היה גבוה וחיוור או שאולי רק נראה היה חיוור על רקע הלילה
השחור, הוא חשף טור שיניים צהובות מניקוטין,
"מה אתה רוצה ממני?" פלטתי לעברו,
"תירגעי בובה תירגעי, יש לך במקרה סיגריה?" שאל,
" לא אין לי".
" לא נורא." אמר והתיישב לידי, מיד נרתעתי ממנו וקפצתי כנשוכת
נחש,
"מה קרה? מפחדת ממני? גם אני רוצה לישון כאן כמוך." מתח את
שריריו ונראה כמתכונן לשינה,
"לא" לחשתי,
"למה לא? הספסל של אבא שלך?" צחק לעצמו,
רציתי ללכת משם אבל הלילה היה כל כך שחור ומאיים... אז העדפתי
להישאר ליד הזר המוזר הזה ובלבד שלא אשוטט לבדי ברחובותיה של
העיר האפלה.
תום קראו לו.
הוא היה השער שלי לעולם הטוב והרע שמעבר לעולם שהכרתי עד עכשיו
שלו רק מציאות אחת ואין בו דרך בחירה.
הוא הראה לי את הדרכים ואני בחרתי להיכן לפסוע... ימינה או
שמאלה.
ראיתי חטאים, טעמתי טרפות, התפלשתי בבשר הטמא ביותר ובלבד שלא
אחזור למקום השחור ההוא שנקרא "הבית".  ושום ברק לא פגע בי,
ויד אלוקים לא שרפה אותי בו במקום.
אתה כועס עלי אלוהים?
אז היום החלטתי לחזור הביתה.
"אדם לא שוכח מהיכן הוא בא" הלא כן?
ופסעתי שוב ברחוב ליד הבית שלי שממנו ברחתי לפני זמן כה קצר
שבו עברתי כה הרבה.
דפקתי מספר דפיקות קצרות בדלת החומה.
אמא פתחה את הדלת.
היא השמיעה זעקה וכמעט שהתעלפה על צווארי, אמא שלי החזקה הזאת,
"הבלעבוסט'ע" בוכה על כתפי ביתה הקטנה.
היא הושיבה אותי בסלון ומחתה את דמעותיה...
"ילדה שלי, טהורה שלי, איך עשית לנו את זה?" מלמלה,
"אמא. אבא. הוא פגע בי... כל לילה מאז שהייתי קטנה... הוא היה
נכנס למיטה שלי... ו... ונוגע בי." היה לי קשה להוציא את
המילים מפי...
היא אפילו לא הייתה בהלם.
"לא נורא, לא נורא בובל'ה. אלוהים יסלח לך על הכול." ליטפה את
ראשי,
הייתי בשוק.
"אלוהים יסלח לי?! לי?!" קמתי על רגליי בזעם "בעלך אנס אותי כל
יום מאז שהייתי ילדה קטנה, ואלוהים צריך לסלוח לי?!"
לא הכרתי את האישה שמולי, זאת באמת אמא שלי? האם אבא או
האמונה עיוורה אותה עד כדי כך?
"אל תדברי ככה על אבא שלך! הוא גידל אותך!" צעקה לעברי,
"עם אבא כזה עדיף כבר למות! איך לא ראית את זה?!"
"ראיתי. אבל דברים כאלה לא צריך לראות." אמרה,
חטפתי ממך מכה אחר מכה על הראש, אלוהים.
אמא שלי, האימא שהוציאה אותי בסבל וייסורים מהגוף שלה ראתה את
הבת הקטנה שלה סובלת תחת גופו של בעלה, ושתקה.עד כדי כך חזקה
האמונה? עד כדי כך חזקה הבושה?
"אז גם אותך אני לא צריכה לראות אמא." לחשתי בקול קר, ויצאתי
בטריקת דלת מהבית שבו חייתי 16 שנה.

אז אני שואלת אותך אלוהים, עכשיו, כשאני בין הגיהינום של גן
העדן, וגן העדן של הגיהינום...

לאן ללכת?