הייתי כל כך תמימה כשפגשתי אותך.
קיבלת את הלב שלי כמו מתנה ורודה עטופה בסרט,
רוטטת מציפייה שתפתח אותה כבר ותגלה אותה.
נתתי לך את כל כולי.
נשמתי ניסתה להתערבב בנשמתך,
אבל מים ושמן לא מתערבבים.
אחזתי בפנייך וניסיתי להסתכל עמוק פנימה, לפעמים היה שם משהו,
לפעמים לא היה כלום.
"אנחנו הפכים מושלמים," כל הזמן אמרת לי.
"אז מה? זה כל היופי שבנו," אמרתי בחזרה.
כל הזמן חיפשתי את המשותף בינינו,
אתה כבר מצאת את הדבר המשותף שלנו,
אבל זה לא חכמה כי הוא משותף לכל הזוגות על פני האדמה.
"אני אלך אתך לאן שתרצה," אמרתי בעיניי, אבל אתה היית אטום.
ואיפה האהבה הטהורה שרציתי?
איפה האגדה?
לא ביקשתי גן של שושנים, אבל שושנה אחת מדי פעם מגיעה לי, לא?
"אני צריך למצוא את עצמי," אמרת לי והשפלת מבט,
כי לא יכולת לראות את הכאב בעיניי.
העולם קורא לך, פורש אליך את ידיו, אימא אדמה הקוראת לך חזקה
יותר ממני?
כמה אני יכולה להילחם ברצון שלך לחקור את העולם?
ואני חשבתי שאהבה אמתית זה לנצח,
אבל מי יכול לדבר אתך במושגים כאלה, כשאתה לא יודע מה יקרה אתך
מחר?
והכאב כשהלכת... הלב שלי נקרע לחתיכות שוב ושוב.
והמחשבה עכשיו, שאתה שם ואני כאן
וכל העולם בינינו
ואולי
כל העולם היה בינינו תמיד.