( 2 מרץ, 2007, י"ב אדר, תשס"ז)


 'מה כבר יכול לקרות', חשבנו, 'כולה מסיבת תחפושות, פורים'.
מי חשב שמסיבת תחפושות תמימה תוביל לדבר כזה?
 בשבע בערב צפצפתי לענת מהאוטו. המסיבה הייתה אמורה להתחיל
בשמונה ולא רצינו לאחר. מצחיק, התחפשנו לחתן וכלה, כשאני חושב
על זה עכשיו זה מצחיק אותי מצד אחד, ומיד מעציב אותי כשאני
נזכר מה קרה באותו ערב. אז התייחסנו לזה ברצינות תהומית, כאל
דבר קדוש ממש. מוזר.
קבענו בבית של אסף. כשענת ואני הגענו ברבע לשמונה כולם כבר היו
שם בתחפושותיהם השונות והמשונות:  גדי ומיכל התחפשו לדחליל
וציפור. עד היום אני לא מבין את הקשר. דחליל מגרש ציפורים? דני
ומיטל התחפשו לקיפוד וצבה. רעיון נחמד, חייבים להודות, ואסף
וחברתו גלית התחפשו לקבצן ושוטרת.
"איפה אריאלה?" שאלתי מודאג. "היא הודיעה שהיא תאחר", לחשה
גלית באוזני. "למה את לוחשת?" שאלתי, "ששששש", היסתה אותי.
שתקתי.
"נו, מה יהיה עם אריאלה, מתי היא תמצא בן-זוג?", צעק בקולו הרם
גדי. גלית היסתה גם אותו.
ואני לא הבנתי על מה ולמה גלית מתנהגת כך, אך שתקתי.
התחלנו בשתיית יין. היין שיחק תפקיד חשוב במהלך הערב. הוא זרם
שם כנחל איתן שלא מאכזב.
"טוב, בואו, משחקים 'אמת או חובה', מי מתחיל?", התחילה גלית את
מרתון המשחקים.
"אני", ענה דני "ואני רוצה 'אמת'".
"טוב, אתה בחרת, קיפוד יקר ואהוב שלנו, דני, האם זו אמת שלפני
חודש עשית קרניים לצב שלידך?"
דני נעשה אדום, לא ידע מה נפל עליו, התחיל לגמגם וענה:
"אמממ...עשיתי קרניים... מה הכוונה?"
בינתיים, הצבה - מיטל - פנתה הצידה והחלה לבכות בכי חרישי
שהתגבר במהרה.
"נו, אתה יודע, בגדת בצבה, במיטל, אשתך 'האהובה'", הסבירה גלית
את הביטוי. "בגדתי?! מעולם לא בגדתי במיטל, מעו..." "תזכור,
דני, אתה ב'אמת', אסור לשקר" "אני לא משקר!" פתאום הבחין באשתו
הבוכה בכי תמרורים. "די, לא רוצה לשחק את המשחק האידיוטי הזה,
די, מיטל, הולכים". "דני, תגיד ת'אמת, בגדת בי?" "לא! לא ולא!,
אני אוהב אותך, מיטלוש, לא יודע מאיפה גלית המציאה את השקר
הזה, בואי, יפה שלי, הולכים הביתה."
במילת "הביתה" נפתחה הדלת בסערה. נכנסה דמות עטויה גלימה
שחורה, חבושה מסכה לבנה. מפחידה...
"אימא'לההההה!!!!" צרחו כל הבנות בחדר.
"אימא'לה זו סדרת טלוויזיה" צחקקה ענת באוזני.
"הירגעו!" מיהרנו אנחנו הגברים להרגיע את המצב.
הדמות החלה להתקדם לעברנו ולהשמיע קולות "או הא, אח, הגעתי,
אני כאן!!!"
"זו אריאלה!" צרחתי בקולי קולות. צריחתי הקפיצה את כולם. גם
אני נבהלתי מעצמי.
הדמות הסירה את המסכה - אריאלה במלוא הדרה ותפארתה  התגלתה
לנגד עינינו.
"ברוכה הבאה, אריאלה, מה שלומך?" אמרנו כולנו כאחד.
"מתי תמצאי בן-זוג?", הוסיף גדי.
"בזה הרגע", השיבה אריאלה, וסחבה דחליל מסכן לחדר השנה. בכך
פתחה משחק חדש: חילופי זוגות.
ואיזה משחק זה היה. מדהים ומסוכן מאד כאחד.
דני ומיטל נשארו למשחק - התלהבו מהרעיון. מיטל התלהבה יותר
מדני. ענת ואני לא רצינו להשתתף, הרעיון היה זר לנו ומשונה
והאמת גם די מפחיד, אבל זרמנו עם כל החבר'ה. אחרי הכול,כולנו
חברים טובים, מה כבר יכול לקרות?
אני בחרתי במיטל, ענת הלכה עם דני. הלכתי עם מיטל לחדר השני.
הדבר הראשון שנתקלנו בו בחדר היה עציץ ענק שנראה כמו עץ באדנית
לפרח או באגרטל מזכוכית - עוד מעט מתפקע ומתפוצץ.
כמעט שנפלנו ממנו, כבר היינו שיכורים מהיין שנשפך שם כמים.  
שנינו נשכבנו על המיטה והתחלנו להוריד בגדים זה מזה. שיכורים
כלוט אם לא יותר ממנו.
לפתע נפתחה הדלת ודמות עטויה גלימה שחורה, חבושה מסכה לבנה
התבוננה בנו, ניגשה לעברנו. "אריאלה?, מה את עושה פה? את לא עם
הדחליל, עם גדי? ", שאלתי במבטא של שיכורים. אבל הדמות לא
דיברה, רק שלפה סכין והחלה לדקור את מיטל. הייתי המום ולא
הגבתי בשנייה הראשונה, אך מיד התעשתי, אחזתי בידה של הדמות
והשתלטתי עליה. הסרתי את המסכה מעליה ו...חשכו
עיניי...גלית!!!

 גלית הספיקה לדקור את חברינו הטובים.
דני וגדי נאבקים על חייהם, מיטל נפצעה קלות, אריאלה כבר איננה
אתנו.

ואנחנו חשבנו שבאנו למסיבת תחפושות. 'כולה מסיבת תחפושות,
פורים', אמרנו לעצמנו.