פרק ראשון קצת ליפני

פלאי הטכנולוגיה, הצליחו ליצור מחשב שסורק את המוח שלך ויודע
בדיוק איזה בן אדם אתה, עד לרבדים הכי עמוקים שלך. המחשב יודע
כמה אלקטרונים יש בכל אטום בגוף שלך, הוא יודע בדיוק כל דבר
שעובר לך בראש ויודע בדיוק מה אתה חושב ומה אתה הולך לעשות
בשנייה הבאה, מה עשית אתמול, ומה יגרום לך להרגיש כל תחושה
שהיא, הוא גם יודע בדיוק מי הבן אדם המושלם בשבילך, הניגוד
המושלם שלך ובכל זאת המשלים שלך, ואז, פשוט שמחשב יצור בן אדם
כזה (הנדסה גנטית), זה ירגיש כמו בן אדם אחד. לא יהיה בכלל
צורך לדבר, אתם תדעו כל כך טוב אחד את השני, זה יהיה כמו
טלפתיה, אתה תראה אותו ותדע בדיוק מה הוא רוצה והוא ידע עליך,
הוא ידע בדיוק מה אתה צריך, הוא ידע ללחוץ על הנקודות הכל כך
מסוימות, שלא יהיה צורך לעשות הרבה, אתה תכיר אותו כל כך טוב
שהוא לא באמת יצטרך לעשות משהו, אתה תדע בדיוק מה הוא הולך
לעשות ותרגיש מה שזה גורם לך להרגיש, שזה כמובן תהיה התחושה
הכי טובה שאתה יכול להרגיש. זה יהיה כמו מראה לתחושות שלך,
ובשנייה שאתם תהיו ביחד זה יהיה כמו פיצוץ כל כך חזק שלעולם לא
תהיה משמעות, יהיה רק את שניכם, אפילו פחות מזה, יהיה רק את
ההרגשה המושלמת הזאת שלך, וזהו. שום דבר חוץ מזה, רק תחושה
מושלמת, אתה אפילו לא תזכור שיש דבר כזה אתה כי זה יהיה כל כך
חזק שלא היו לך מחשבות בראש, רק השלמה עם ההרגשה הזאת, אתה
תרגיש שאתה מתמלא עד שאתה מתפוצץ, אבל זה ימשיך לעלות עוד
למעלה, אורגזמה נצחית.
אחרי כמה רגעים כאלה אתה טיפה מתאושש ונזכר שאתה חי ואתה תבכה
מרוב אושר, תצרח, תודה לאלוהים על התחושה הנפלא הזאת, ואז אתה
גם תיזכר שיש עוד מישהו פה, כמובן זה שגורם לך להרגיש ככה,
כמובן שגם הוא מרגיש את אותם דברים וגם חושב את אותם דברים.
באותה שנייה אתם תחבקו אחד את השני ופשוט תרגישו את האהבה שלכם
מתחברת וגדלה, ולא יהיה צורך למשהו יותר מזה, פשוט ככה, אחד עם
השני מבחינתך (וכמובן שגם מבחינת המשלים שלך) ככה לנצח, ביחד
שעות, לא עוזבים את את השני, ימים, שבועות. אתה לא מאמין,
התחושה הטובה, לא רק שהיא לא נעלמת, היא לא מפסיקה להתגבר. אבל
אתה כבר רגיל ואתה חוזר לחיים שלך, לעבודה, חגים עם המשפחה,
פקקים בכביש, פשוט מאושר. האמת שאתה קם בבוקר זה כבר טיפה רגיל
לך ואתה צריך להזכיר לעצמך כמה מאושר אתה, אחרי כמה שנים של
אושר מושלם שכזה. זה לא שאתה לא מאושר, להפך, בחיים שלך לא
היית יותר מאושר מזה, אבל זה כבר שיגרה, ואז יום אחד אתה עומד
בסלון, השותף לחיים שלך עומד מולך, שניכם מאושרים עד הגג עם
חיוך דבילי על הפנים, אתה חושב לעצמך מחשבה קטנה, מעניין איך
זה יהיה עכשיו לחיות בלעדיו.

פרק שני

ואז אתה נותן הצצה קטנה לעולם, לא משהו גדול, סתם מחשבה קטנה,
והתחושה הנוראית הזאת של לא להרגיש כמו שאתה רגיל כבר כל כך
הרבה זמן תהיה כל כך נוראית, שאתה לא תוכל בכלל לחשוב שיש
אפשרות כזאת, של להחליט לא להרגיש כמו שאתה כבר מרגיש. התחושה
כל כך נוראית בשביל המוח שלך בשביל שהוא יתן לך לעשות את
הפעולה הזאת. זה יהיה כמו לנסר לעצמך את הגרון עם סכין מטבח,
ככה שאין באמת אפשרות כזאת בשבילך, אבל רק המחשבה על זה שזה
יכול לקרות, נניח תאונה או סתם פיגוע טרור, גורמת לך להרגיש
דיכאון ברמה שלא ידעת שאתה יכול להרגיש. כמובן שאם זה היה
אפשרי אתה היית הורג את עצמך במקום, במקום האפשרות להרגיש ככה
שוב, אבל אתה יודע שזה יגרום לאהבה שלך להרגיש בדיוק ככה ואתה
כל כך אוהב אותו שאתה לא יכול לעשות את זה. ואתה מבין, באותה
שנייה, שאתה לכוד בסיוט הזה לתקופה שיכולה להיות נצח ואין לך
אפשרות לצאת ממנה. ואז, כמו ברק, אתה מבין באותה שנייה שהבן
אדם הזה שאתה אתו, ששכחת שהוא פה וזה בכלל קורה בגלל המושלמות
הזאת שלכם, אתה מבין שהוא יודע בדיוק מה אתה מרגיש ואתה מבין
שהוא מרגיש בדיוק אותו הדבר. עכשיו ברור לשניכם שיש רק אפשרות
אחת למה שקורה פה - מישהו חייב להרוג את השני, אבל הבעיה היא
שבשנייה שהוא יהרוג אותך, הוא יצלול לתוך המציאות הנוראית
הזאת, שכל דבר עדיף ממנה. וכמובן שאתה לא רוצה להיות זה שיישאר
שם לבד, ואתה משתוקק שהוא יהיה זה שיהרוג אותך. וכמובן שגם הוא
מרגיש ככה, אבל האהבה שלכם כל כך גדולה ואתה אוהב אותו בצורה
כל כך עמוקה, שאתה מוכן להרגיש את התחושה הנוראית ביותר שבן
אדם יכול להרגיש, לפני שזה גורם למוח שלו לשכוח כל מה שהוא
יודע בשביל לא להרגיש ככה. ובאותה שנייה אתה מבין שאתה חייב
להרוג אותו, וכמובן שגם הוא מרגיש אותו דבר בדיוק. ובאותה
שנייה אתם דוחפים אחד את השני ורצים לחפש משהו שאפשר להרוג
אתו, אחרי 15 שניות אתה מוצא את עצמך עם הרגל של השולחן עומד
באמצע הסלון והוא עומד 5 מטרים ממך עם אקדח ביד, מאיפה יש לו
אותו אתה לא יודע, אבל אתה מבין שאין פיתרון אחר, אתה דופק
לעצמך את הרגל של השולחן הכי חזק שאתה יכול לתוך הפנים.

פרק שלישי והאחרון

אתה מתעורר ומרגיש את אותה התחושה הרגילה הזאת שאתה מרגיש כבר
כמה שנים ומזכיר לך כמה אתה מאושר. אז, בשנייה אחת, אתה נזכר
מה קרה, ואתה רואה את הדבר הזה בלי הראש שהיה פעם הדבר שאתה
הכי אהבת בעולם, ואתה מבין שהוא ירה לעצמו בראש בגלל שהוא חשב
שאתה מת, ולא יכל לסבול את התחושה. אז כמובן שהדבר הכי נכון
היה לעשות היה פשוט לפוצץ לעצמו את הראש, ואז זה קורה, אתה
פשוט נעלם מהעולם, אתה נופל לתוך סבל, אתה נופל את כל הדרך,
מהקצה הכי גבוה של האושר אתה נופל את כל הדרך למעטה, וזה מרגיש
כל כך רע שאתה לא יכול לדמיין משהו יותר נוראי מזה, ובכל שנייה
אתה מבין שעוד לא התחלת להרגיש רע בכלל. וככה אתה שוכב על
הרצפה ופשוט מחכה שזה ייגמר, אחרי כמה שעות כאלה אתה חייב, אבל
חייב, לעשות משהו בשביל להפסיק את התחושה הזאת. היית פשוט דופק
כדור בראש, אבל אתה בקושי מסוגל לזוז מרוב סבל, אז אתה לוקח את
הרגל של השולחן ופשוט מתחיל לדפוק אותה לעצמך בראש עד שזה
נגמר, לכמה שעות, ואז אתה מתעורר מבין שאין ברירה וממשיך לדפוק
את הרגל של שולחן בראש שלך. כל פעם שאתה עושה את זה אתה מרגיש
טיפה יותר טוב, הכאב זה הקלה לעומת מה שאתה מרגיש ואתה מרגיש
שזה גם גורם לך טיפה להיות מטושטש מהמציאות, ככה שאתה ממש
מרוצה מהעניין ופשוט ממשיך לדפוק על הראש, מבחינתך עד שזה יעשה
אותך מאושר.