ביפ ביפ ביפ ביפ ביפ ביפ.... צפצף השעון המעורר.
אני חייב להעיף את השעון המעורר הזה חשב לעצמו בזמן שהוא
מתעורר לאט לאט מהחלום.
יונתן פקח את עיניו ובחן את השעון בחוסר שביעות רצון, השעה
הייתה 7:15 הוא ידע שהוא צריך לקום... אבא שלו יוצא בשעה 7:30
כמו שעון כדי לא לאחר לעבודה. אבא של יונתן שנא לאחר.
העובדה שהמורה שלו לגיאוגרפיה כבר שלח מכתב להוריו על האיחורים
שלו לא עזרה במיוחד...
אסור לו לאחר עוד פעם או שהוא לא יפסיק לשמוע מאבא שלו על זה.
הוא יכול היה לשמוע את המורה המעצבן שלו לגיאוגרפיה:" לילדים
של היום אין משמעת, וזה מתחיל מהבית..." הוא שמע את הקול של
המורה שלו מחנך את אביו בפגישה שהייתה להם לפני שבוע.  
אוףףףף...  אבל היה לי חלום כזה טוב חשב לעצמו, למה לימודים
צריכים להיות בבוקר, בבוקר אמורים לישון, אמר לעצמו בזמן ששמע
את השעון המעורר שוב...
זהו... צריך לקום, הוא זרק מבט חטוף על השעון... "שיט" סינן בן
שיניו... 7:20... איפה נעלמו 5 דק'??
לפני שנייה השעון צפצף כמו משוגע, איך הזמן רץ שנהנים גיחך
לעצמו בזמן שהתלבש.
"יונתןןןןןן ...... אתה מוכן??", שאג אביו מלמטה, " כבר 7:30,
אנחנו יוצאים" .
הוא הסתכל על השעון, השעה הייתה 7:22, הוא שנא שאבא שלו מלחיץ
אותו על הבוקר, בסוף הוא תמיד שוכח משהו בית.
הוא ידע שהשעה לא הייתה 7:30, אבא שלו תמיד מגזים, הוא גיחך
לעצמו, מעניין למה הוא תמיד עושה את זה... וכמו נבואה שמגשימה
את עצמה שמע את אביו מוסיף "טוב יצאנו".
"תזדרז...  או שאתה הולך ברגל"  שמע את אחי הקטן צוחק...
הוא אמר לעצמו שיזכור לפוצץ אותו שיפגוש אותו אח"כ בהפסקה...
בינתיים צריך לזוז.
הוא שנא ללכת ברגל לביה"ס, זה  היה כל כך רחוק שעדיף להישאר
בבית. הוא החליט למהר.
הוא אסף את התיק שלו ונכנס בריצה לתוך האוטו.... הוא ידע שהוא
שכח משהו... הוא רק לא זוכר מה...
בעודו מתיישב שמע את אבא שלו מסנן בציניות:" כן יונתן... הדלת
והשער יסגרו את עצמם.. אל תקום.. "
"אוווףףףףף" סינן בחזרה.... הפעם בקול, שישמעו. הוא רץ החוצה
ונעל את הדלת.
בדרך חזרה שמע את אימו צועקת:" השער....".
הוא סגר גם את השער.  
שנכנס לאוטו משהו עדיין הפריע לו... הוא לא יכול היה לשים את
האצבע עליו והוא ידע שברגע שהוא ייזכר הוא יצטער שלא זכר קודם.
"כולם חגורים?" שאגה אמא מקדימה.
"כן" ענה אחיו הקטן והמשיך בכזו טבעיות שהפתיע גם אותו:" אבל
יונתן לא חגר עדיין".
הוא באמת חייב לפוצץ את אחיו בביה"ס, חשב בזמן שחגר את עצמו.
"חכה חכה...." סימן עם היד לאחיו... "נתראה אחר כך " חשב לעצמו
בזמן שחיוך התפרס על פניו.
אחיו הקטן לא אהב את החיוך הזה... ראו עליו... הוא נדבק לכיסא
וחיבק את התיק כמנסה להשתמש בו כמגן דמיוני... הוא ידע מה מחכה
לו..
המחשבה על אחיו חוטף מכות בהפסקה העלתה לו חיוך על הפנים...
חחחחחח צחק בשקט.
"מה אתה צוחק?" שאלה אימו, "כלום אמא, פשוט כלום.." ענה לה
שהחיוך פרוש על פניו.
אחיו לא חייך. לאחר 5 דק' נסיעה שנראו כמו נצח בבוקר שמע את
אביו:
"טוב הגענו, להישפך החוצה" אמו דחפה את אביו כאילו כדי שיבין
משהו "ושיהיה לכם יום טוב" סינן בשקט.
"תשמור על אחיך הקטן" אמרה לו אימו "אם מישהו מרביץ לו אתה
בתור אח גדול צריך לעזור לו" אמרה.
"טוב אמא" אמר לה  "אני יעזור לו" תוך שהוא מסתובב לאחיו
ומחייך "אני יעזור לו בהחלט".
אחיו הקטן ידע בדיוק למי הוא יעזור... "אנחנו צריכים לזוז" שמע
את אביו אומר לאימו.
"ביי חמודים שלי, אמא אוהבת אתכם, תיהנו בביה"ס" צעקה מהחלון
של האוטו בזמן שאבא כבר החליף לשני. הוא נופף להוריו לשלום
בזמן שהם נסעו, ולפני שהספיק להסתובב ראה את אחיו רץ בין
התלמידים ונעלם בתוכם, חכם חשב לעצמו בזמן שהתחיל ללכת לכיוון
ביה"ס. טוב, נתפוס אותו אח"כ...
בעודו נכנס לביה"ס ההרגשה הרעה לא עזבה אותו... משהו לא מסתדר
כאן אמר לעצמו בעודו עולה במדרגות לכיתה. הדלת הייתה סגורה.
הוא לא שמע כלום. הוא פתח את הדלת הסתכל פנימה
ואז זה הכה בו. ההרגשה הרעה.
הוא בכלל לא לומד היום.
אני  באמת חייב להעיף את השעון המעורר הזה, חשב בזמן שהתחיל את
הדרך הארוכה הביתה ברגל.
הוא ירביץ לאחיו בבית.