היה זה דווקא  אלברט, שהעביר אותה לפאזה אחרת ועשה ממנה עוסקת
מורשה. אחרי שנים של עבודת תלושים חודשית במסגרת המגינה של
סוציאל מזוכיזם, כשם שחנה'לה, חברתה, כינתה את הסטטוס הזה, היה
לה קשה להשלים לעבור פאזה מבלי שהדבר ישאיר עליה חותם, או רושם
כלשהו. בכל זאת, לא בכל יום אדם עוזב את המיטה המוגנת של התלוש
החודשי, של הביטחון במונוטוניות, של גאוות הפועלים, של שנאה
קולקטיבית את מעמד העצמאים, ושם יהבו על ההרשאה שבתעסוקה. אבל
אלברט עשה את זה ללא גינונים מיותרים. הוא הגיע עם תיק שחור
גדול והאיר פנים לקוישלה, החתול הגדול שלה, שבחר לעבור את
המעמד על הרדיאטור, ולהביט משם על הנעשה.
אלברט התקדם לעבר שולחן המטבח היחידי שלה. את גופו הקצר
והשמנמן עטף מעיל רוח, שכנפיו הקדמיות נמתחו כלפי הרצפה והגיעו
כמעט עד הברכיים, ואילו מצדו האחורי נראה כקצר, וכמעט שחשף את
חגורת מכנסיו. מן הסתם הכיסים המלאים הם שגרמו לחוסר האיזון.
ואכן, כשהוציא מכיסיו את הטלפון הסלולרי, את נרתיק משקפי
הקריאה, את צרור המפתחות המבהיל, את המערכת של שלושה עטים
בצבעים שונים, מצית לזכר הימים שעישן, פנס כיס, זוג בטריות,
חפיסת סוכריות מנטה ופנקס טלפונים מעילו אמנם התאזן, אך היא
תהתה מה אם כך נשאר לו לשאת בתיקו הגדול והשחור.
טפסים -  כמובן.
תוך כמה דקות נערמו ביניהם על השולחן תלי טפסים, ואלברט, שמיין
וסידר אותם לקבוצות, סיפר לה על החתול הסיאמי שלו, שקנתה בתו
הקטנה. הוא הצביע על איקסים קטנים והיא חתמה ממש לידם, והסיאמי
שלו הגיע וסיפר לה שהוא אוהב את הדירה החדשה של אלברט. דירה
חדשה? המידע הזה היה לה חדש.
לאלברט יש דירה חדשה? בוודאי, ענה החתול. את צריכה לראות אותי
בודק וחוקר כל פינה. אפילו לשכנים הגעתי דרך המרפסת המשותפת.
היא לא האמינה בקלות ושאלה את אלברט אם החתול שלו אכן עובר
לשכנים דרך המרפסת. ואלברט חייך, הרטיב את קצה אצבעו בלשונו,
הפריד בין כנפי הטופס הרביעי, הצביע בנקישת אצבע על תחתיתו
ואמר שהחתול שלו עובר דרך המרפסת, אבל הדירה שם ריקה. השכנים
עדיין לא גרים שם. תחתמי כאן. הסיאמי נראה מרוצה. את רואה?
אמר. לא האמנת לי? אה? אבל לא סיפרת לי את כל האמת, ענתה לו
בהתרסה.
מה לא סיפרתי לך? שהשכנים עדין לא גרים שם, אמרה. מה זה משנה?
אמרתי לך שאני עובר דרך המרפסת, לא סיפרתי לך שהם הזמינו אותי
לכוס קפה. אולי זו הייתה צריכה להיות בדיחה של החתול של אלברט,
אבל היא לא הייתה טובה בחוש ההומור של חתולים שעוברים דרך
מרפסות.

קוישלה שלה חסר חוש הומור לחלוטין, עד כדי כך, שהיה צוחק לשמע
בדיחות שהיא הייתה מפריחה לעומתו, מבלי שיבין אותן. כשהתבוננה
בו מזווית עיניה, בעודה חותמת על מסמכים, רובץ לו על
הראדיאטור, נראה לה פתאום משונה, כאילו רואה היא אותו בפעם
הראשונה. עם עורפו העבה וראשו הקטן, נראה לה כהכלאה בין אלברט
לחתול  חולות, רק שלאלברט היו משקפיים קטנות מכפי מידת ראשו,
ומוטות הנשיאה שלהם לחצו על רקותיו, ובמסען ללפות את קונכיות
אוזניו, התחפרו וחרצו בבשרו שבילים אדומים. לקוישלה כמובן לא
היו משקפיים, אבל צבעו החולי הצהבהב והחיוור הזכיר את צבע מצחו
הלחוץ של אלברט ועל לחייו של האחרון, השתלט איזכור מהצבע
הוורוד.

על עורפו העבה של אלברט נקוו אגלים של מתח, שגלשו להם מעדנות
על שיער עורפו. נראה היה שיש לו את כל הזמן בעולם. הוא הסביר
לה באדיבות מה אומר כל נייר ומה משמעו של כל טופס, כמה עליה
לשלם מס הכנסה ומס ערך מוסף וכמה שכדאי לה עכשיו, שהיא כבר
עוסקת מורשה, לעשות ביטוח חיים ולשלם לקרן פנסיה, ובעיקר שתדע
שמגיעים לה החזרים, ושביום ראשון עליהם ללכת ביחד למס ערך
מוסף, ושלמס הכנסה הוא ילך לבדו. והיא אמרה ששכחה לשאול איך
קוראים לסיאמי. סליחה שלא הצגתי את עצמי, אמר הסיאמי, קוראים
לי זנב. זנב? ככה זנב? שאלה. זה בגלל שיש לי זנב מפואר, אמר
והציג בפניה את אחוריו.
מה שנכון. זנב כזה מפואר אפילו לקוישלה שלה אין.

אלברט כבר רצה לקום אבל אז היא הציעה לו כוס קפה. למה לא?
אלברט התרווח שוב בכיסא. והיא הציעה לו לעבור לכורסה. על
השולחן ממילא לא היה מקום להניח כוס קפה. כל הטפסים של מס ערך
מוסף ומס הכנסה, וקרן גמלאות וביטוח חיים והצהרת בריאות,
והצהרות מחלה, ותעודות זהות והעתקי טפסים נאמנים למקור חתומים
בחותמת מקורית וכרטיסי ביקור ופנקס קבלות ומחברות של חשבוניות
מקור וחותמות עם מספרי הרשאות וחשבונות בנק ודפי חשבון ופנקסי
המחאות והצהרות הון, כל אלה גדשו את השולחן, וזנב ישב עליהם.
ממש כך, הביט על כולם ממרומי הערימה. קוישלה שלה רק הסתכל
עליו. למה אלברט לא אומר לו כלום? נראה כאילו בכלל לא אכפת לו.
ומה יהיה אם זנב יפשפש בניירות ויטיל בהם את מימיו? או סתם
ישפד אותם על ציפורניו? או אפילו יתפלש בהם? יפזר אותם? ושוב
לא ידע טופס מס הכנסה להישאר צמוד לניכוי במקור, וטפסי מע"מ
ילכו להם אצל הצהרות ההון?

האמת, שזנב רק ישב עליהם בשקט. הוא נחת עליהם בקפיצה אתלטית,
מהרצפה ישירות אל הערימה, סב סביב עצמו והתיישב, כמשגיח. החתול
של אלברט לא יפריע לו בעבודה, להפך. הוא יושב על הניירות ושומר
היטב. הוא מכיר את הקליינטים של אלברט, ואלה החדשים, הם
המסוכנים ביותר. אפילו זאת, שנראית ממש נחמדה ולה עצמה יש
חתול, והיא מחייכת ומדברת אתו, מי יודע מתי יעלה לה הסעיף. הוא
כבר נוכח לא פעם ולא פעמיים בקליינטים כאלה,  נראים נחמדים,
כאילו המעבר מסוציאל מזוכיזם לקפיטליזם במיטבו לא עושה להם
כלום. כאילו כל חייהם חונכו לרגע הזה ולא גדלו על ברכי גאוות
העני. רצוי עם כסף. כלומר סוציאל מזוכיסטי עשיר. לא, לא עשיר.
הם לא אוהבים אל המלה הזו. מביאה להם את סעיף פרעושים. נאמר
סוציאל מזוכיסטי מסודר, עם רגשי אשם על מה שיש לו, אבל מבלי
יכולת לוותר על פירור. כאילו נדבק לו הכסף בדבק מהיר ובלתי
ניתן להפרדה, אבל בה בעת  גורם לו סבל בל ישוער. הוא מתפתל,
מתענה, משקר, לא מודה, תמיד מיילל שאין לו, ובעיקר נאחז בקרנות
התלוש יקירו.
דווקא האישה הזו נראתה די בסדר עד שהתחילה לחתום על הטפסים
האלה. הקלות בה עברה את השלב הזה החשיד אותה. רצוי שינום לעברה
אם היא תתקרב יותר מדי. אלברט לא היה צריך לשבת ולשתות אתה
קפה. הוא היה צריך לקום וללכת.
ברח, אלברט, ברח! לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שזו תקום ותתחרט
ותיקח את כל החתימות שלה בחזרה ותחזיר לך את כל המילים שלך, אל
תלך שולל אחרי ריח הקפה המהביל, זה לא ייגמר טוב. עכשיו משקפיך
נוצצים ועיניך מבהיקות מציפייה, ועורפך נוצץ מעט וכרסך מטלטלת
ואתה פושק את רגליים ביושבך על הכורסה ומחכה לצלחת העוגיות וכל
אנטנות הזהירות שלך מתכנסות. מה קורה לך אלברט, אתה מתאהב? אתה
משתלהב? שוב אתה מערבב ביזנס עם פלז'ר? קום, אסוף את הניירות
שלנו ונלך. ביום ראשון תפגוש בה במשרדי המע"מ.

אלברט קם, מתח את גופו, והיא שמה לב שכיסי מכנסיו גדושים
בחפצים חדים שזוויותיהם בלטו לצדדים.
ביום ראשון יש להם פגישה במע"מ. עכשיו הוא אוסף לעצמו את כל
המסמכים. לא רחוקה הייתה מלבקש ממנו להשאיר אותם. דווקא מעניין
היה לראות כיצד הם מתלקחים בתוך הכיור.