אוויר. אוויר. חייב לטפס עד הסוף. כל החיים מתכווצים אל תוך
הרגע הזה.
צריך לאסוף את כל הכוחות שעוד נותרו ולהגיע למעלה.
הכל מסביב מתערפל, האימה מעפילה על החושים.
שוב מנסה לחתור כנגד הזרם, אך נדחף בכוח למטה. 'לא אדוני. היום
אתה שלי'.
הוא בולע אותי יותר ויותר.
החמצן אוזל במהרה, לוקח עימו את שאריות ההגיון שעוד נותרו לי.
ניסיון נוסף להילחם בבלתי-אפשרי. זרועות במלוא כוחן, רגליים
מאחור, פוקח עיניים, מצליח לראות את השמיים, הנה - עוד קצת,
בכוח, ואז-
לשבריר שניה אני בחוץ,
ממלא ריאותי
ושוב נכנע לזרמים,
שוב נבלע בין הגלים.
איך אני יוצא מכאן? אני לא יכול למות היום. לא ככה.
ושוב, מנסה לחתור למעלה, מגייס את כל תהומות הנפש ותעצומות
הגוף,
נלחם במים הכבדים, נלחם באלוהים, חותר, דוחף, בועט...
הזרועות כבר לא מסוגלות, הגוף צועק מכאב, הראש מתחיל להריץ
תמונות סופיות באיטיות...
אז ככה זה נגמר...
אני נכנע,
מפסיק להילחם.
מתמסר למערבולת.
והיא, רק לאחר שאני מפסיק להילחם,
זורקת אותי החוצה.


-"זוכר את זה אהובי? איך שכבנו ערומים וחשופים? זוכר את
האינטימיות שבאה אחרי האינטימיות?
שסיפרת לי על היום האחרון בחייך הקודמים, היום בו כמעט טבעת
במערבולת בים?
אני זוכרת.
ועכשיו, סוף-סוף הבנתי איך לא לטבוע בך.
אני נכנעת.
מתמסרת לכאב. לעצב. לאובדן.
אולי רק ככה אזרק החוצה לחיים חדשים..."


שלום.