אני כל כך רוצה לכתוב לך משהו. לא סתם משהו, משהו יפה, משהו
אמתי, משהו מהלב. אבל אתה שם, כל כך רחוק ממני, אז אני מתאפקת.
אבל אם לא היית כל כך רחוק, הייתי כותבת.
הייתי כותבת שאני חושבת עליך כל הזמן ושאני מתגעגעת ושכל כך
עושה לי טוב לגלות פתאום שאתה חושב עליי. ושכיף לי לשמוע שטוב
לך. ושכל כך טוב לי אתך כשאתה באמת אתי. ושאם כל זה באמת יהיה
אמיתי מתישהו, כנראה שלא תהיה מאושרת ממני בעולם כולו.
אני מתגעגעת לאיך שהיית איתי פעם, כשהרגשת ואמרת, כשנתת לי
להרגיש שאתה מרגיש, כשהרגשתי בטוחה. כשרצית וידעת והיית מוכן
להקריב.
אני מתגעגעת למגע החם, האוהב, שהיה שמור רק לי. לכפיות של אז.
לתשוקה, לאהבה.
אני רוצה שנהיה כמו פעם, אבל שונה. זה בכלל הגיוני הרצון הזה?
כנראה שאני פשוט רוצה אותך שלי. כנה, אמתי,חושק, אוהב, רוצה,
נותן. ושתרגיש שאני שלך ושתדע להעריך ושלא תוותר עלי שוב
ושתהיה מוכן לשנות או לנסות ושיהיה חשוב לך יותר מהכול לשמור
את זה חי ונכון.
אם רק היית עכשיו פה לידי, הייתי מחבקת אותך כל כך חזק וכל כך
קרוב ושוב מרגישה את ההרגשה החמה הזאת, שהייתי מוכנה להישאר
בדיוק במצב הזה תמיד.
משתדלת לחבק מפה. מקווה שאתה מרגיש.
שולחת לך מיליון נשיקות ובטוחה שיגיעו.
ניקול.