|
עמדתי בתור לדוכן הגבינות כשהיא שאלה אותי אם יש ברשותי זוג
אופניים. עניתי בחיוב. ראיתי שהחזיקה בידיה שקיות ולא הייתי
מסוגל לומר לה 'לא'.
הפניתי מבט אקראי לפתח החנות שם היו מוצבים. נעלמו. סרקתי
בחטף את פינות המקום - אינם. מיהרתי החוצה לרחוב - כאילו בלעה
אותם האדמה. ואותה גם.
התעצבנתי. זהו זוג האופניים השני שנגנב ממני השבוע והחלטתי
שהפעם אני לא מוותר. תפסתי קבקב בכל יד והתחלתי לרוץ.
כמו נהג תקוע בפקק הסוטה מהדרך הראשית לחפש נתיבים חלופיים כך
נהדפתי רחוק והרחק. תחילה היתה זו הסימטה שנחסמה בגלל השריפה,
אחר-כך באה אחותה שהתעקלה לכוון ההפוך ולבסוף נדחקתי לנקיק צר
דבר שאילץ אותי לזחול על הגחון כמו נחש. ביום קיץ לוהט שכזה
מצאתי את עצמי עד מהרה שפוך על ספסל במדרכה.
פשטתי רגליים צרובות והבטתי בכפות ידי. המינעלים אבדו מן הסתם
מאחור אבל מהאספלט הבוער נשקף אלי חוף ים מוצף אור ובחורות
מצחקקות.
|
|
|
אני לא אוהב שני
סוגים של
אנשים:
1. כאלו שטובים
ממני במשהו.
2. כאלו שפחות
טובים ממני
במשהו.
הכחול הרדוד. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.