הוא יצא מהבית בתחושה שהוא שכח משהו.
התחושה המציקה הזאת שגורמת לכם לשחזר כל צעד שעשיתם מהרגע
שקמתם בתקווה שתצליחו להיזכר מה לעזאזל שכחתם. וזה באמת מה
שהוא עשה.
אם היית עובר לידו באותו רגע היית רואה בנאדם טרוד מאוד. היה
לו את המבט הזה שיש לו כשהוא ממש מתאמץ להיזכר במשהו. כזה מבט,
בערך, היה לו בבגרות בהיסטוריה.
לא היה איש ברחוב שלא הסתכל עליו. חלק במבט סקרן, חלק במבט
מבוהל וחלק סתם במין מבט כזה לא מבין. אבל הוא, הוא חשב חזק
מכדי לשים לב לזה.
"קמתי.. צחצחתי שיניים.." הוא מלמל לעצמו, עדיין משחזר צעד אחר
צעד, בזמן שפנה לתוך מכולת.
"הוצאתי חולצה מהארון... 2 מלבורו, בבקשה".
המוכר הסתכל עליו במבט מבוהל. הוא ניסה לא לבהות יותר מידי
וראו את זה עליו, אבל לא כל כך עבד לו. כמו בתאונה קטלנית. אתה
עובר שם, אתה מנסה להעמיד פנים שאתה לא מהחטטנים האלה שנדחפים
לכל ארוע אבל אתה חייב להאט עם הרכב ולבדוק כמה פצועים יש ואם
הכביש מלא דם. כשתחזור הביתה מהעבודה אתה תאט שוב כדי לבדוק אם
נשארו שרידים מעניינים מהתאונה על הכביש, כמו יד, למשל.
הוא שילם ויצא מהחנות. בעודו פוסע לכיוון המכונית הוא נתקע
בילד קטן.
"ס.. סליחה.. לא שמתי לב.. אני.." מלמל וליטף לילד הקטן את
הראש בחיפזון.
הילד התחיל לצרוח ורץ.
הוא פתח את דלת המכונית והתיישב. הניע, פתח את החלון ופתח את
חבילת הסיגריות.
שאיפה ארוכה, נשיפה ו.. הוא התחיל להשתעל.
"קיבינימאט" הוא מלמל, "מה יש לי?!"
הוא הסתכל על עצמו במראה הקטנה שמעל השמשה ומבט המום עלה על
פניו
"איפה לעזאזל האף שלי?!"